הגיונות אל עמי, חלק ב, ויחי ס

ברכות יעקב לבניו.

א. ״האספו - ד׳ אחד״.

״ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים״ (בראשית מט, א).

״בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה הימנו שכינה, אמר, שמא חס ושלום יש במטתי פסול - וכו׳ - אמרו, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד״ (פסחים נו, א).

ולכאורה, מאין הוציאו זאת חז״ל שדוקא באותו מעמד אמרו ״שמע ישראל ד׳ אלקינו ד׳ אחד״.

פשוט, מפני שבלי זה אי אפשר שתקויים בנו הצואה של ״האספו״. מפני שבטבע היהודי הוא אינדיוידואלי, ורצון הפרטי הוא מפותח אצלו יותר מהרצון הכללי של האומה, כאשר כבר הארכנו על זה במקום אחר (עי׳ ח״א נ״ח), להראות, כי כל סוג שהוא מפותח יותר הנה הרצון הפרטי בולט בו יותר והוא מתגבר על הרצון הכללי, ואין פלא בדבר, אם עם ישראל אשר יאמרו עליו כל הגויים ״רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״ שאצלו גבר מאד הרצון הפרטי וממילא חלש אצלו החוש של הרצון הכללי. ובלי זה, בלי הגברת הרצון הכללי הרי אי אפשר באספה, אלא שהרעיון של ״ד׳ אחד״ הוא הוא המאחד אותנו, כי זהו השליט היחידי בכל מחשבותינו וזה מתגבר גם על הרצון הכללי שלנו וגם על הרצון הפרטי.

וזהו שאמרו חז״ל (ברכות ו, א) שאם בתפילין שלנו כתיב ״שמע ישראל ד׳ אלקינו ד׳ אחד״, הנה בתפילין דמרי עלמא כתיב ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״, מפני כי באמת הא בהא תליא, ובלי ״שמע ישראל ד׳ אלקינו ד׳ אחד״ לא יצויר כלל שנהיה גוי אחד, ולא רק שבגלות לא יצוייר ששם הלא ״אין לנו שיור רק התורה הזאת״, אך גם ״בארץ״ לא יצוייר, מפני שאצלנו בלי זה אין הרצון הפרטי נכנע מפני הרצון הכללי כנ״ל.

זהו מה שאמרנו כי מ״האספו״ כבר אנו יודעים שאמרו בלב אחד ״שמע ישראל ד׳ אלקינו ד׳ אחד״.

ב. ״ברוך שם כבוד מלכותו״ - בחשאי.

״באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרו רבנן, היכי נעביד, נאמרוהו לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו אמרו יעקב, התקינו, שיהיו אומרים אותו בחשאי״ (שם בפסחים).

ידוע מה שאמרו הראשונים על מה שאנו מוצאים שיעקב אבינו עבר על האיסור של ״ואשה אל אחותה לא תקח״ אף על פי שקיים כל התורה כולה, מפני שסבר שכל התורה כולה היא תלויה בארץ, ובשביל כך מתה רחל בדרך לפני בואו לארץ ישראל. והדברים עתיקים.

אולם מתורת משה אנו יודעים אחרת, יודעיםְ, שרק אלו המצוות התלויות בארץ נוהגות בארץ לבד אבל המצוות שאינן תלויות בארץ נוהגות בין בארץ ובין בחו״ל והתורה בעיקרה ניתנה בכל מקום ובכל זמן.

זהו מה שיעקב אבינו הוסיף ואמר אחרי ״שמע ישראל ד׳ אלקינו ד׳ אחד״ את הדברים ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ ומשה לא אמרם, כי יעקב סבר שהא בהא תליא, התורה תלויה במלכות, כשיש מלכות ישראל בארץ ישראל, ו״שמע ישראל״ ו״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ בדבור אחד נאמרו.

אבל משה רבנו לא אמרה מפני שבאמת ״תורה צוה לנו משה מורשה״ גם בזמן של ״קהלת יעקב״ רק קהלת יעקב ולא יותר, כמו שמפרש אחר כך בהפסוק שאחרי זה גם בזמן של ״ויהי בישרן מלך״ וגם ״בהתאסף ראשי עם״ ואפילו בזמן של ״יחד שבטי ישראל״, בזמן שלא רק שאין מלך בישראל אלא גם אין ראשים ונשיאים, אלא רק ציבור יהודי בלבד.

ומי לכאורה אפשר לו להכריע בין שני הרים גדולים כאלה? ובכלל איך אפשר לפלוגתא רחוקה כזו, ואיך אפשר להגיד גם על זה ״אלו ואלו דברי אלקים חיים?״

״התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי״, כלומר, כי באמת אין כל כך פלוגתא ביניהם. כי אמנם תמיד יש אצלנו גם מעין מלכות ישראל ו״לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו״.

וזהו ההבדל בין התקופה שלפני משה ובין התקופה שלאחרי משה, כי מזמן שניתנה תורה לכל ישראל מאז כבר ״לא יסור שבט מיהודה וכו׳״ מעין צל מלכות, כי גם ב״קהלת יעקב״ לבד יש מעין ״מלוכה בדרך״.

ואמנם עלינו לאמר זאת בחשאי, כי שונאי ישראל מאז ומעולם מפריזים הרבה על המדה בה ורואים בה״קהל״ היהודי את השלטון הכי גדול בעולם, שכמובן אך עלילת שוא היא, אבל, מאידך גיסא, אין להכחיש, שאמנם עוד לא אלמן ישראל גם בימי צרה ומצוקה הכי קשים מאיזה כח נסתר, כח שלפעמים לא נופל מכח ממשלתו, והכח הזה מארגן ומרכז את הציבור היהודי לחטיבה אחת.

ברם, כי גם עכשיו יש אצלנו גם ה״שמע ישראל ד׳ אלקינו ד׳ אחד״ וגם ה״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, אם כי את הראשון אנו אומרים בקול רם ואת השני רק בחשאי...

ג. ״אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל״.

״שמעון ולוי אחים - וכו׳ - ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל״ (בראשית מט, שם).

באמת, הקנאות והקיצוניות גם זו היא מדה נחוצה בין כל המדות הטובות, ולולי הקנאים והקיצוניים בקנאת ד׳ צבאות לא היו אף מתונים. ואמנם ידוע הוא ששביל הזהב הוא דרך הממוצע, אבל איך אפשר להיות ממוצע בלי שני קצוות, ומכיוון שיש תמיד קיצוניים לסטרא דשמאלא בהכרח שיהיו קיצוניים גם מסטרא דימינא.

אלא שמוטב שיהיו הקיצוניים בקנאת ד׳ האלה בתוך העדה ולא מחוץ להעדה, כי כשיתפרדו הקיצוניים האלה לעדה מיוחדת ונפרדת, אז לא תהא להם השפעה כלל על השאר אלא אדרבא עוד יעוררו רוגז בקרב החוגים האחרים שאלה עוד ירחיקו ללכת בדרך העקלתון שלהם.

וזהו שאמר ״ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה״, כלומר, אם כי עצם המדה כשהיא לעצמה, המדה של אף ועברה היא לא כל כך מדה טובה, אבל כש״אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל״ אז גם הם יביאו ברכה מכיוון שגם האף והחמה שלהם הם לשם שמים.

אכן רק בתנאי ש״אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל״ זהו תנאי קודם למעשה.

ד. חמור כמשמעו וחמור כפשוטו.

״יששכר חמור גרם״, ״חמור, בעל עצמות סובל עול תורה, כחמור חזק שטוענין אותו משא כבד״ (רש״י).

ומכאן אפשר לנו להבין את המשיח שלנו שהוא ״עני ורוכב על חמור״.

כי ידועים דברי הרמב״ם מה שמחלק ״בין קדושה ראשונה שקדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא וקדושה שניה שקדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא״, מפני שקדושה ראשונה היתה על ידי כבוש מלחמה, אבל קדושה שניה היתה על ידי תורה ועבודה. בהביאה ראשונה כתיב ״והיה כי יביאך ד׳ אל הארץ - וכו׳ - לתת לך ערים גדלת וטבת אשר לא בנית, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, וברת חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת״, אבל בביאה שניה אנחנו היינו הבונים והנוטעים, הממלאים והחוצבים, אבל כל הפעולות האלה נקראו על שם עזרה ונחמיה שהם למדו תורה ברבים והם היו מראשי כנסת הגדולה.

וכשאמרו ״עני ורוכב על החמור״ כוונתם לחמור כפשוטו וכמשמעו, שבאמת גם המשיח שבבית שני היה רוכב עליו.

אכן דא עקא שיש בזמננו כאלה שתופסים את ה״חמור״ רק כפשוטו ולא כמשמעו, ובמקום דת משה לקחו להם רק את ״דת העבודה״ ומחליפים את העני ורוכב על החמור על ״עם הדומה לחמור״.

ברם, כי לא מ״עם הדומה לחמור״ תבוא תשועתנו אלא מעני ורוכב על חמור שהוא ״בעל עצמות סובל עול תורה כחמור חזק שטוענין אותו במשא כבד״.

ה. ממה שחתם האחד פתח השני.

״יצחק כשברך את יעקב חתם בויקרא יצחק את יעקב ויעקב התחיל בזה, שנאמר ויקרא יעקב אל בניו, משה חתם באשריך ישראל ודוד פתח בזה שנאמר אשרי האיש״ (ע״פ בראשית רבה פ״ק, יב).

זאת אומרת, שמעולם לא פסקה ברכה מישראל ולא רק שהיא נמשכת תמיד אלא שגם היא מוספת והולכת מדור לדור, ואם כי דורות הראשונים כמלאכים ואנו כבני אדם ואנחנו לגבי הראשונים הננו כננס על גבי ענק, אבל סוף סוף גם הננס היושב על גבי ענק הקומה של הננס עם הענק ביחד יותר גבוה מקומתו של הענק לבד.

ומדור לדור הברכה שביהדות מתפתחת יותר ויותר, אם כי לפעמים בהתפתחות לאטית ולפעמים בהתפתחות מהירה, לפעמים רשומה אינה ניכרת כל כך, ולפעמים היא ניכרת למדי, אבל סוף סוף הברכה היא מעין שאינו פוסק אצלנו.

ומהלך התפתחות הברכות הוא באופן שכזה שבמה שהראשון חותם בא השני ומתחיל בזה, ואמנם כך מחייב טבע הענינים, כי השני הלא כבר מוצא מוכן לפניו את דברי הראשון שהוא צריך רק להוסיף נופך על זה, וכמעשה השני כך מעשה השלישי וכן הלאה וכן הלאה, ואם בדור אחד יש ״שמואל״ ובדור השני רק ״יפתח״, אבל סוף סוף ״שקול יפתח בדורו כשמואל בדורו״, ומה שמואל הוסיף על הראשונים שהיו לפניו כך יפתח מוסיף על שמואל שהיה לפניו.

בקיצור, במה שהאחד חתם השני פותח.