הגיונות אל עמי, חלק ב, תולדות כט

מכירת הבכורה מעשו ליעקב

״ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי, ויאמר עשו, הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה - וכו׳ - ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת, ויקם וילך, ויבז עשו את הבכרה״ (בראשית כה, לא-לד).

א. המשא ומתן בין יעקב ועשו.

בהמשא ומתן הזה שבין עשו ליעקב אנו רואים תיכף את ההבדל הגדול בתכונת נפשם, יעקב היה בטבעו אופטימיסט ועשו - פסימיסט, יעקב אומר ״מכרה כיום״, כלומר, שהוא רואה תמיד יום אף בשעה שהוא לילה, ואף באפלה הוא רואה את השחר המתבקע לבוא, ועל כן אף על פי שכאמור היה אז יצחק עני ואביון ומה יועיל להבכור אם הוא לוקח לו פי שנים בשעה שכל הירושה הוא אין ואפס, ובכל זאת ״כיום״, ואם אינו יום ממש, אבל האופטימיסט מוצא תמיד את כ׳ הדמיון של היום ולא של הלילה. ולהיפך הפסימיסט, הוא מבקש ומוצא תמיד את כ׳ הדמיון של הלילה, ואף ביום אינו רואה אלא את חשכת הלילה ועוד יותר גרוע מהלילה, זוהי המיתה, ועשו אומר ״הנה אנכי הולך למות״ בשעה שהוא עוד צעיר לימים ובריא אולם, בשעה שהוא עוסק עוד ב״ויאכל וישת ויקם וילך״.

ועד היום זהו ההבדל העיקרי בין בני בניו של יעקב ובני בניו של עשו, הראשונים המה תמיד ה״קונים״ הראשים גם בעולם המסחר, המה קונים אף במקום שרחוק משכר וקרוב להפסד, אך מפני ספק ספיקא של ריוח הוא קונה, כי כך הוא דרכו של האופטימיסט תמיד שפותר תמיד לטובה ולא לרעה. ובני בניו של עשו רואים להיפך את הצללים ולא את האורות, את שקיעת החמה ולא את עמוד השחר.

״הנה אנכי הולך למות״. ואמנם הזכרת יום המיתה היא סגולה בדוקה כדי לגרש את ה״מנוול״ הפוגע באדם, אבל בני בניו של עשו דוקא מושכים את ה״מנוול״ אחריהם על ידי הזכרת יום המיתה.

ובכלל אין היהודי חושב כל כך על דבר המיתה, כל זמן שהוא חי כמו האינו יהודי, כידוע, וכל זאת אנו רואים כבר בהמשא ומתן שבין יעקב לעשו הנ״ל.

ב. ״רע רע יאמר המוכר״.

כלל גדול הוא ש״רע רע יאמר הקונה טוב טוב יאמר המוכר״, אבל בכאן אנו רואים להיפך, שעשו, המוכר של הבכורה, דוקא הוא אומר רע רע, כי לכאורה היה על עשו אדרבא להפליג את חשיבותה של הבכורה בעדו ולהראות ליעקב את גודל ״המציאה״ שהוא משיג בעד נזיד עדשים לבד. אך לעומת זה אדרבא עוד הוריד את כל המכירה ואמר ״ולמה זה לי בכרה״. בקיצור, במקום טוב טוב טען אדרבא רע רע.

וכל זה מראה על מה שנאמר לבסוף ״ויבז עשו את הבכרה״.

ג. עשו יוצא מן הכלל של כל הרשעים.

״ויבז עשו את הבכרה״, והנביא אומר ״אהבתי אתכם - וכו׳ - ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי״.

על פי המדרש פליאה שכבר הבאתי בח״א ״מנין שהקב״ה אוהב את הרשעים? שנאמר, אין שלום אמר ד׳ לרשעים״, וכביאורנו שם שגם הרשע אחרי שכבר עשה את העברה ואחרי שכבר מלא את תאותו אז הוא בעצמו מלא בושה וכלימה ואין שלום בלבבו, וסופו מוכיח על תחילתו שלא עשה את העברה בלבב שלם, ולפיכך אין כל כך שנאה להקב״ה אליו.

אבל בעשו אנו מוצאים שגם אחרי שכבר עשה את העברה למכור את הבכורה, וגם אחרי שכבר מלא את תאותו ״ויאכל וישת ויקם וילך״, גם אחרי כך ״ויבז עשו את הבכרה״ בלי שום רגש חרטה ובלי שום הרהור ופקפוק בלב, הנה על רשע שכזה אינו מדבר ה״מדרש פליאה״ הנ״ל, כי לרשע ש״יש שלום״ בלבו בודאי הקב״ה מתיחס אליו בתכלית השנאה.

והנביא מפרש בזה את דברי התורה, כי מכאן ש״ויבז עשו את הבכרה״ אף לאחר המעשה הנה ״ואת עשו שנאתי״, אף על פי שמן הסתם הקב״ה ״אוהב את הרשעים״ כנ״ל.

ד. המו״מ בין הדיפלומט והאיש-תם.

אכן גם בהמשא ומתן הזה אנו רואים את עשו ה״יודע ציד״ - הדיפלומט, ואת יעקב ה״איש תם״, האחרון מדבר דברים ברורים ״מכרה כיום את בכרתך לי״ וכהיום שהוא בהיר כך גם דבריו ברורים, אבל עשו אומר ״ולמה זה לי בכרה״ ובזה כבר יש לישנא דמשתמעי לתרי אפי, אפשר לפרש כפי שהיתה באמת כוונתו של יעקב, שיעקב יהיה הבכור ועשו יהיה הפשוט, אבל אפשר לפרש גם כן ששניהם יהיו כפשוטים ויחלקו שוה בשוה, ובאמת כפי שאומרים חז״ל בסוטה (יג, א), כי אחר כך בא עשו בטענה ואמר ״נהי דזביני בכירותא, פשיטותא זביני״.

ואמנם כך הוא דרכם של כל הדיפלומטים ה״יודעי ציד״ שמדברים לכתחילה באופן שכזה, שיהא ביכלתם אחרי כך לבוא בטענה ובטרוניא.