הגיונות אל עמי, חלק ב, לך לך ט

בשר ונפש

״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ (בראשית יב, ה): ״אמר ריש לקיש, כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, שנאמר, ואת הנפש אשר עשו בחרן״ (סנהדרין צט, ב).

א. כל התורה כולה ב״ואת הנפש״.

ואמנם אם נרצה לדעת את התורה אשר למד אברהם ושרה לכל באי עולם, אפשר לנו למצוא זאת ב״ואת הנפש״ גופא.

כי באברהם ושרה מתחילות בתורה לא רק סדרות חדשות, ובעוד שכל הדורות מאדם ועד נח, ומנח ועד אברהם פוטרת התורה בשתי סדרות לבד, הנה שקולים אברהם אבינו ושרה יותר מכולם שהמה בעצמם תופסים שלש סדרות, אך לא זה לבד, אלא באברהם ושרה מתחלת התורה גופה לדבר בסגנון אחר ובשפה אחרת.

כי עד אברהם ושרה גם התורה גופא רואה את האדם רק בתור בשר, ״כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ״, ״קץ כל בשר בא לפני״. ואף על פי שמתחילת בריתו של האדם מעידה עליו התורה ״ויהי האדם לנפש חיה״, הנה אח״כ אומר הקב״ה בעצמו ״לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר״, אבל מתקופת אברהם ושרה כבר אנו רואים לא רק רוח אחר אך גם סגנון אחר, וכשמדברת התורה על דבר האדם איננה מוצאה שם יותר מתאים מהשם נפש ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״, שאמנם פשוטו של מקרא הוא כדברי רש״י ״עבדים ושפחות שקנו להם כמו עשה את כל הכבוד הזה״, אבל גם מפשוטו של מקרא זה אנו שומעים את מדרשו, כי מאין באה המהפכה הגדולה הזו שמקודם גם ״בני האלקים״ רמי המעלה היותר גבוהים לא היו רק בכלל בשר כמו שנאמר ״ויראו בני האלקים את בנות האדם״ וכו׳, ותיכף לזה ״ויאמר ד׳ לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר״, ועכשיו גם העבדים הפחותים ושפלים ביותר כבר באו למדרגה של נפש. ומאין נעשה השינוי לטובה הגדול הזה? אם לא שאברהם גייר את האנשים ושרה את הנשים.

ואמנם ההתגיירות לא היתה במובן הפשוט, שהרי כפי שאמרנו כבר העירו על זה הראשונים, שאין אנו מוצאים אחרי כך אף שריד ופליט מכל הגרים הללו, וכשגלו למצרים לא גלו רק שבעים נפש, שכולם היו רק יוצאי ירך יעקב, אך ההתגיירות היתה ברוח, ואם כי נשארו עובדי עבודה זרה כבתחילה, אבל גם אלה כבר קבלו נצנים מרוחם הגדול של אברהם ושרה, וגם אלה כבר הביטו על עצמם לא בתור בשר לבד אך בתור נפש, וסתם אדם נקרא כבר בשם ״נפש״.

ועוד יותר אנו רואים, כי השפעתו של אברהם היתה גדולה לא רק על הנפשות שהיו קרובים ומקורבים אליו, אלא שגם על הרשעים הכי גרועים היתה פעולתו רבה ועצומה.

״ויאמר מלך סדם אל אברם תן לי הנפש והרכש קח לך״ (בראשית יד, כא), ואם כל ״אנשי סדום רעים וחטאים לד׳ מאד״, על אחת כמה וכמה מלכם שעמד בראשם, ובכל זאת גם הוא כבר דיבר גם כן בסגנונו של אברהם, וגם לו לא היה כנוי אחר להאדם רק אם בשם נפש ״תן לי הנפש״.

ב. השקפת אברהם על האישות.

״אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך״ (בראשית יב, יג).

ואמנם תקופת אברהם אבינו הביאה לא רק התפתחות נפלאה בהשקפה על האנושיות אך גם בהשקפה על האישות.

זקנו אדם הראשון אמר ״זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי״ (בראשית ב, כג) וחסל ותו לא מידי, שזאת אומרת, שראה את הקשר שבין איש לאשתו רק בתור התדבקות עצם ובשר, רק ״עצם מעצמי ובשר מבשרי״ ושכח לומר גם כן רוח מרוחי ונפש מנפשי, ואמנם הא בהא תליא, מכיון שראו אז במין האנושי בכלל רק עצם ובשר, ממילא האהבה שבין איש לאשה היתה גם כן אהבת בשרים לבד, אבל נכדו אברהם שהפך את כל האנושיות כולה מבשר לנפש, הוא אומר ומדגיש ביחוד את ה״וחיתה נפשי בגללך״.

ג. המצוה הראשונה שבתורה.

״על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד״ (בראשית ב, כד).

לכאורה זוהי המצוה הראשונה שבתורה, ולפלא שאין אף אחד ממוני המצות שיחשוב את המצוה הזו, המצוה של עזיבת ההורים מיום החתונה והלאה, והיו לנו במקום תרי״ג מצוות - תרי״ד מצוות ומדוע?

ובאמת אדרבא אנו מוצאים באבותינו שלא השגיחו כלל על המצוה הזו, והאהבה וחיבה שלהם להוריהם עוד התגברה ביתר שאת אחרי הנשואים.

אברהם, אחרי שכבר נשא את שרה כתוב לאמר ״ויקח תרח את אברם בנו וכו׳ ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען״ (בראשית יא, לא), ולמרות מה שתרח היה רשע, בכל זאת היו אברהם ושרה כרוכים אחריו כמו קודם?

ביצחק כתיב (בראשית כד, סז) ״ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה״. ואהבתו לאשתו לא הפריעה כלל לאהבתו לאביו ולאמו, ואם זו האחרונה כבר לא היתה בחיים, יקר וחביב לו היה גם אהלה לשבת תמיד בתוך אהלה כדי לבלי להסיח דעת ממה אף לרגע.

ויעקב כשהלך לו מבאר שבע חרנה כדי ליקח לו אשה על מה התפלל? רק על זה ״אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך וכו׳ ושבתי בשלום אל בית אבי״ (בראשית כח, כ-כא), וכשלא היה יכול מחמת אונסו לקיים זאת אחר כך מפני סכנת נפשות, הצטער מאד על זה, ולא עוד אלא שנענש על זה שלא קיים מצות כבוד אב ואם במדה כנגד מדה, כ״ב שנה היה בבית לבן הארמי וכ״ב שנה התאבל על יוסף בנו?

והיתכן שאבותינו אלה שקיימו אל כל התורה כולה לא קיימו את המצוה הראשונה של התורה, המצוה ש״על כן יעזב״?

וביותר איך יתכן שיעקב יקבל עוד עונש על זה שקיים את המצוה הזו לו גם מתוך אונס?

אך התירוץ על זה אנו מוצאים בהקושיא גופה, התורה אומרת ״על כן יעזב איש את אביו ואת אמו״, ״על כן״, כלומר, כשהאדם מוצא באשתו רק את ה״עצם מעצמי ובשר מבשרי״ ולא יותר, אז הוא עוזב את אביו ואת אמו, אבל לא כן הדבר כשהוא מרגיש בקרבו לא רק את העצמות והבשר אך גם את הרוח והנשמה שבקרבו.

וחז״ל אומרים ״מאי דכתיב זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי? מלמד, שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה״ (יבמות סג, א), ואם האדם בוחר בחוה יותר מכל בהמה וחיה רק מפני שעל ידי הביאה עליה נתקררה דעתו יותר, אז הוא מובן שאדם כזה אין לו עוד זיקה יתירה לאביו ולאמו שלא יוכל למצוא אצלם את מה שהוא מוצא אצל העצם מעצמו ובשר מבשרו שלו, והתורה עוד מנמקת את זה באמרה ״על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד״, רק לבשר אחד ולא יותר, אבל מאברהם ואילך שהתחילה תקופת הרוח וגם על האישות, וכאמור, הביטו מנקודת השקפה רוחנית, נתבטל ה״על כן יעזב״, כי כשמרגיש האדם את הרוח והנפש שבקרבו מביאה לו הרגשה זו אדרבא עוד התדבקות יתירה באביו ואמו אשר אהבתם אליו הוא בלי קץ וגבול והוא כל חיי רוחם ונשמתם בתבל.

ד. מה בין אישות של בני אברהם לאישות של בני נח.

ואמנם יש גם אישות בבני נח וגם הם אסורים באיסור אשת איש, כמו שאמרו בסנהדרין (נח, א) ״ודבק באשתו ולא באשת חברו״, ואף בת נח שזינתה נהרגת, ואף על פי דכתיב על כן יעזב איש - איש ולא אשה, כתיב בתריה והיו לבשר אחד - הדר ערבינהו קרא״ (שם נז, ב), ולא עוד אלא שאנו מחמירים בהם בפרט זה עוד יותר מישראל ו״בן נח שבא ביאה אסורה בהעראה חייב שנאמר ודבק - דבוק בכל שהוא״ (ירושלמי קדושין פ״א ה״א), אבל רק נשואין יש בהם ולא אירוסין כמבואר בסנהדרין שם וברמב״ם פ״ט מהלכות מלכים (הלכה ז׳) ״אין בן נח חייב על אשת חברו עד שבא עליה כדרכה אחר שנבעלה לבעלה, אבל מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין חייבים עליה, שנאמר, והיא בעולת בעל״, בעוד שאצלנו ארוסה עוד חמורה יותר מנשואה והבא על הארוסה נידון בסקילה החמורה יותר. והטעם שאנו מבדילים בזה בין ישראל לעמים הוא פשוט, מפני שהמה רק בני אדם וחוה שעליהם נאמר רק ״והיו לבשר אחד״, ואילו אנחנו הננו בני אברהם ושרה שהראשון אמר להשניה ״וחיתה נפשי בגללך״.

האירוסין עושים רק את הקשר הנפשי הרוחני, כי עדיין אסורה עליהם שום קורבת בשר, ורק על ידי הנשואים מתקיים ה״והיו לבשר אחד״.

האהבה שעל ידי האירוסין הוא אהבה שאינה תלויה בדבר, לא בשום תאוה גשמית ולא בשום איזו טובת הנאה שהיא, ״אהבה בת השמים״, זכה וטהורה והוד האצילות שפוך עליה.

ואף על פי שעכשיו באים האירוסין והנשואין ביחד, בכל זאת ״משנה הראשונה לא זזה ממקומה״ ונשארה אצלנו הברכת אירוסין ״אשר קדשנו במצוותיו וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות״, שלכאורה היכן מצינו ברכה על השלילה, על מה שאסר לנו? אבל באמת בשלילה זו יש החיוב הכי גדול ״ואסר לנו את הארוסות״, שזאת אומרת, כי היא ארוסה אף על פי שהיא אסורה, ועל כורחך שיש זיקה נפשית ורוחנית, זיקה אצילית ופנימית בין שני אנשים מבלי שום נגיעה ופניה חיצונית שעל זה יש באמת לברך. ואנו מקדימים את הברכת אירוסין לפני הברכת נשואין, להבליט ולהדגיש, כי בכל ימי חייהם של הזוג צריכה להיות הקורבה הנפשית קודמת להקורבה הבשרית.

והשי״ת אומר לישראל עם סגולתו ״וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים״ וכו׳ (הושע ב, כא), כי הקשר שיש בין ישראל לאלקיהם הוא גם כן קשר רוחני לבד, זוהי גם כן רק אהבה שאינה תלויה בדבר, כי לו היתה תלויה בדבר, ב״ארץ חמדה טובה ורחבה״ ש״עיני ד׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה״ (דברים יא, יב), אז הלא בהתבטל הדבר היתה בטלה האהבה.

וזהו שאמר הקב״ה ״וארשתיך לי לעולם״, כאותם האירוסין שאינם מחייבים כלום את הארוס, ובכל זאת היא הארוסה חבוקה דבוקה בו אם לא בגוף על כל פנים ברוח, ואמנם מן האירוסין להנשואין אין נותנים זמן יותר של י״ב חודש, אבל הקב״ה וישראל עושים לפני משורת הדין וארשתיך לי לעולם.

וזהו שאמר הנביא שם לפני הכתוב וארשתיך לי לעולם הנ״ל, ״והיה ביום ההוא נאם ד׳ תקראי אישי ולא תקראי עוד בעלי״ (הושע ב, יח), כי זהו ההבדל בין איש לבעל, כי האחרון נאמר רק על אחרי הנשואין, בעוד שהראשון נאמר גם על ארוס. והנה הקשר שבין כל אומה לאלקיה הוא רק קשר של בעלות, וכשם שאם הבעל אינו ממלא את ההתחייבות לגבי האשה, אז היא מורדת בו בגלוי, כך גם עליהן נאמר ״והיה כי ירעב וקלל במלכו ואלקיו, ואילו אנחנו גם כשהקב״ה איננו אצלנו בבחינת ״בעלי״, על כל פנים הוא בבחינת ״אישי״, שעל זה נאמר ״וחיתה נפשי בגללך״.