הגיונות אל עמי, חלק ב, חיי שרה כב

אליעזר עבד אברהם

״ויאמר אברהם אל עבדו, זקן ביתו, המשל בכל אשר לו״ (בראשית כד, ב). ״זקן ביתו שהיה זיו איקונין שלו דומה לו״. ״המושל בכל אשר לו שהיה שליט ביצרו כמותו״ (בראשית רבה פנ״ט, ח).

״שמשל בתורת רבו, וכו׳ שאליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה״

(יומא כח, ב).

א. ״המושל בכל אשר לו״.

כי כבר אמרו חז״ל כל הקונה עבד עברי לעצמו כקונה אדון לעצמו, ונמצא כל מי שיש לו עבד עברי בתוך ביתו, הנה הבעל הבית הוא העבד והעבד הוא האדון, ואברהם שקיים את כל התורה כולה ממילא העבד דוקא היה ״המושל בכל אשר לו״.

ב. ״כל הקונה עבד כקונה אדון לעצמו״.

אמנם חז״ל אמרו זה דוקא בהקונה עבד עברי ולא בעבד כנעני, אבל במה דברים אמורים לאחר מתן תורה, אבל לפני מתן תורה, לפי דעת הרבה מהראשונים, גם האבות שלנו נחשבו לבני נח, וממילא היו צריכים להתנהג עם כל בני נח על פי הדין של ״כל הקונה עבד כקונה אדון לעצמו״.

והנה הסבירו בתוס׳ (קדושין כ, א) את זה ש״כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו״ הנ״ל על פי דברי הירושלמי, דמשכחת לה כשאין לו אלא כר אחד, דצריך ליתן את הכר לעבד והוא גופא, האדון, יניח את ראשו על הארץ, אבל באמת האבות שלנו עוד הרחיקו ללכת ולא רק שנתנו לעבד את משפט הבכורה בנוגע להכר, אך גם בנוגע להראש גופא נתנו להעבד את משפט הבכורה, כי כבדו את העבדים כגופם ממש, ומאחרי שאי אפשר לצמצם ממילא עוד חלקו להם כבוד יותר מגופם.

כי מכיון, שכאמור, ״זיו איקונין של אליעזר דומה לאברהם והוא שליט ביצרו כמותו״ הרי בעל כרחך שאברהם היה צריך לנהוג בו כבוד כעבדא קמי מאריה.

ואם ״איזהו זקן זה שקנה חכמה״, הלא הפירוש ״זקן ביתו״ הוא החכם הראשי של הבית, ו״המושל בכל אשר לו״ הלא בודאי גם הדברים כפשוטם אומרים שהוא, אליעזר, נחשב דוקא להחכם הראשי ולהמושל היחידי בבית.

ג. ״וכל טוב אדניו בידו״.

״ויקח העבד עשרה גמלים וגו׳ וכל טוב אדניו בידו״ (בראשית כד, י).

אמנם הדין הוא שמה שקנה עבד קנה רבו ואין קנין לעבד בלא רבו, ויש גם הסוברים שיכול הרב לומר לעבד ״עשה עמי ואיני זנך״. אבל כל זה רק על פי דין בעוד שההיסטוריה שלנו מתנהלת דוקא עם ״לפני משורת הדין״, האב הראשון שלנו הוא אברהם, עמוד החסד, וזו אומרת דוקא להיפך, לא יד עבד כיד רבו אך דוקא ״וכל טוב אדניו בידו - של העבד״.

ועי׳ ברמב״ם בסוף הלכות עבדים שאחרי שפרט את כל הדינים של עבדים הוא מסיים בלשונו הזהב כדברים האלה:

״ואף על פי שהדין כך, מדת חסידות ודרכי חכמה, שיהיה אדם רחמן, ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה - וכו׳ - ומקדימין מזון העבדים לסעודת עצמן - וכו׳ - וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים, לעבדות מסרן הכתוב ולא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו - וכו׳ - ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעובדי כוכבים עובדי עבודה זרה, אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל, שהשפיע להם הקב״ה טובת התורה וצוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל״.

ובצדק מדגיש בזה, כי ישראל הוא ״זרעו של אברהם אבינו״ והוא, אברהם, כבר הורה לנו דרך איך להתנהג עם העבד לעשותו ל״זקן ביתו״, ל״המושל בכל אשר לו״ ולבסוף ״וכל טוב אדוניו בידו״.

ד. היחס ההדדי שבין אברהם ואליעזר.

״וכל טוב אדניו בידו״.

אין לך טוב יותר בחיים מהטוב של ״מצא אשה מצא טוב״, והיהודי הלא אוהב הוא את בניו יותר ממה שהוא אוהב את עצמו, ואם הוא מוצא אשה בעד בנו ההוגנת לו הוא המאושר הכי גדול בחיים.

וכשאברהם מסר את גורל בנו יחידו לאליעזר עבדו, ולו הוא מסר את המלאכות החשובה הזו למצוא את ה״טוב״ של בנו, הלא בזה לבד כבר נתקיים ״וכל טוב אדניו בידו״.

ואמנם חז״ל במדרש רבה מביאים על אליעזר את הפסוק ״כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהבה, כנען זה אליעזר, בידו מאזני מרמה, שהיה יושב ומשקיל את בתו, ראויה היא או אינה ראויה, ולעשוק אהב לעשוק אהובו של עולם זה יצחק, ויאמר, אולי לא תאבה ואתן לו את בתי״.

אבל גם ב״עשק״ זה אנו רואים עד כמה היתה גדולה מסירותו לאברהם, כשם שמאידך גיסא, היה גדול האמון שנתן לו אברהם, כי ״כמים הפנים לפנים״ וכו׳, וגם בשעה שהיה חפץ לעשוק חשב ושקל את בתו ״ראויה היא או אינה ראויה״, ודאג יותר לכבודו של אברהם ממה שדאג לכבוד עצמו.

ואמנם יחס כזה של אדון לעבד ועבד לאדון אי אפשר להמצא רק אצל אברהם אבינו ובניו.

כי אצלנו היה האדון לא רק אדון אך גם ״רב״, ״יכול הרב לאמר לעבד״, ואליעזר העבד הראשון בההיסטוריה שלנו היה בעונה אחת גם תלמידו של אברהם, כמו שאמרו על מה שנקרא ״דמשק אליעזר״ מפני ״שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים״ (יומא כח, ב), וכשם שהתלמיד מחוייב בכבוד רבו עוד יותר מכבוד אב, כך מחוייב הרב גם כן בכבוד תלמידו, כי הלא ״ומתלמידי יותר מכולם״ ובבחינה ידועה כל רב הוא תלמידו של התלמיד שלו.

ויחס הדדי כזה היה היחס שבין אברהם לאליעזר עבדו.

ה. מחלוקת הצדוקים והפרושים בהשקפתם על העבדות.

ואמנם אנו מוצאים מחלוקת הצדוקים והפרושים בהשקפתם על העבדות.

כוונתי למחלוקתם במס׳ ידים (פ״ד, מ״ז) ״אומרים צדוקים, קובלים אנו עליכם פרושים, מה אם שורי וחמורי שאיני חייב בהם במצות אני חייב בהם בנזקין, עבדי ואמתי שאני חייב בהם במצות, אינו דין שאני חייב בהם בנזקין, אמרו להם, לא, אם אמרת בשורי וחמורי שאין בהם דעת, תאמר בעבד ואמה שיש בהם דעת״.

ואם כי המחלוקת הזו היא רק בפרט אחד, אבל הפרט הזה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל של מושג העבדות שלהצדוקים והפרושים היו להם בזה נקודות השקפות שונות לגמרי.

הצדוקים באו על זה מן קל וחומר של ״שורי וחמורי״, ולא ראו שום הבדל בין ״שורי וחמורי״ ובין ״עבדי ואמתי״.

והפרושים הם הם שהבדילו בין הנבדלים האלה ״לא אם אמרת בשורי וחמורי שאין בהם דעת, תאמר בעבד ואמה שיש בהם דעת״.

ואמנם זו היתה מחלוקת כללית, אם אנו צריכים להביט על עבדים כעל בני דעת או לא, לדעת הצדוקים בודאי היה אסור ללמוד תורה לעבדים, אבל אצל הפרושים אנו מוצאים שהיו להם עבדים בני תורה, מפורסם הוא, למשל, טבי עבדו של רבן גמליאל שהיה מתפאר בו רבן גמליאל בתורתו וחכמתו ״והיה שמח שמחה גדולה״ כשחשב שכבר נעשה משוחרר (עי׳ בבא קמא עד, ב), ״ומעשה ברבי אלעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה״ (גיטין לח, ב).

כי הפרושים הלכו בשיטתו של אברהם אבינו, שעבדו היה גם חניכו, כמו שאמרו על הכתוב ״וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות״ ש״אליעזר הוא, דחושבניה הכי הוה״ (נדרים לב, א), ואין חניך אלא בר דעת, ובצדק אמרו ״תאמר בעבד ואמה שיש בהם דעת״.

בקיצור, העבד לפי מושג אברהם אבינו ובניו הוא חניך הבית, תלמידו של בעל הבית ו״בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו״.