הגיונות אל עמי, חלק ב, חיי שרה כ

״חיי שרה״ פטירתה וקבורתה

א. החיים האמתיים.

בספר בראשית אנו מוצאים שתי סדרות שבשם ״חיים״ הן נקראות, ״חיי שרה״ ו״ויחי״. ודוקא שתי הסדרות הללו מדברות על דבר מיתה, הראשונה מספרת לנו מ״ותמת שרה״ (בראשית כג, ב) והשניה מ״ויאסף רגליו - של יעקב - אל המטה ויגוע״ (בראשית מט, לג), ללמדנו, שלא רק ש״צדיקים במיתתם קרויים חיים״ (ע״פ ירושלמי ברכות דף טו, ב), אלא שגם ״גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם״ (חולין ז, ב).

ועל כן דוקא אותן הסדרות המספרות על דבר מיתתם של צדיקים וצדקניות, דוקא אלו נושאות את השם ״חיים״ שהמה החיים האמיתיים.

ב. בקרית ארבע.

״ממרא קרית הארבע? אמר רבי יצחק, ארבע זוגות, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה״ (עירובין נג, א).

האבות שלנו נקברים כולם בקבר אחד עם אדם וחוה, מפני שגם כל חייהם הוא המשך מן אדם הראשון וחוה. כי בעוד שהאבות של כל אומה ואומה מאומות העולם אינם יודעים כלל את יחוסם לאדם הראשון והמה עולמות בפני עצמם, הנה האבות שלנו המה רק המשך משלשלת היוחסין של אדם הראשון, ואם הסדרה הראשונה מספר בראשית מספרת לנו מאדם הראשון, מספרת לנו כבר הסדרה השלישית מאברהם אבינו, באופן שמן אדם הראשון עד אברהם אבינו אין כל מרחק כלל.

ומעשה אבות סימן לבנים, האומה הישראלית, בני אברהם יצחק ויעקב, הנה משאת נפשה מאז ומעולם היא האנושיות בכללה, ולא רק בראש השנה היא מתפללת ״ובכן תן פחדך ד׳ אלקינו על כל מעשיך... ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם״, אך גם בכל השנה כולה, שלש פעמים מדי יום ביומו אנו מתפללים ״על כן נקוה לך ד׳ אלקינו, לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גלולים מן הארץ... לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר יקראו בשמך״.

רק האבות שלנו המה הנכדים האמתיים, לא רק ביחס משפחה, אך גם ביחס הרוח, של אדם הראשון, ולהם נאה ויאה לנוח במנוחה נכונה עם אדם וחוה.

ג. מתים הרבה.

״תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני ויענו בני חת - וכו׳ - במבחר קברינו קבר את מתך״ (בראשית כג, ד-ו).

ובמדרש רבה: ״ואקברה מתי מלפני, אינני מבקש מכם אלא מת אחד, שנאמר, תנו לי אחזת קבר, במבחר קברינו קבר את מתך, מתים הרבה״.

כידוע היה עפרון מאלה ה״רשעים האומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים, מעקרא כתיב ארבע מאות שקל כסף, ולבסוף כתיב, וישקול אברהם לעפרון ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, דלא שקל אלא קנטרין״ (בבא מציעא פז, א).

אבל במה דברים אמורים בנוגע להבטחותיו להחיים, אכן בנוגע להמתים הוא מתנהג להיפך, מבקשים ממנו מקום בעד מת אחד והוא נותן מקום גם למתים הרבה ובלבד שימותו בני ישראל יותר ויותר. תכונתו של אברהם היתה ש״אקדומי פורענותא לא מקדמינן״ ותכונתו של עפרון הוא דוקא לאקדומי פורענותא - לאחרים.

ד. תלמיד חכם בעיני עם הארץ.

״שמענו אדני נשיא אלקים אתה בתוכנו - וכו׳ - לא אדני שמעני - וכו׳ - ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא״ (בראשית כ״ג:ט״ו).

הנה חכז״ל אומרים ״למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ? בתחילה דומה לקיתון של זהב, סיפר הימנו - דומה לקיתון של כסף, נשתמש הימנו דומה לקיתון של חרס, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה״ (סנהדרין נב, ב).

ואמנם התורה גופה מספרת לנו עוד חדוש יותר גדול ממה שקא משמיעה לנו התורה.

כי לא רק שהתלמיד חכם שנהנה מעם הארץ הוא נעשה בעיני האחרון לקיתון של חרס, אך גם להיפך, כשעם הארץ הוא הנהנה מהתלמיד חכם, גם אז ערכו של התלמיד חכם הולך ופוחת בעיני עם הארץ עד כי כלא נחשב לו לבסוף.

הנה התחיל עפרון העם הארץ לדבר לאברהם בלשון של הערצה גדולה עד שאין למעלה הימנה, ״אדני נשיא אלקים אתה בתוכנו״, אבל אחרי כן בהמשך הדברים, אף על פי שאברהם עוד לא נהנה מאומה ממנו, ולהיפך עפרון קוה ליהנות ממנו, כבר השמיט את הנשיא אלקים ואמר רק ״לא אדני שמעני״, אדני לבד, ולבסוף ״ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא״, ״ביני ובינך״, זאת אומרת, שלא רק שהוא מעמיד את עצמו במעלה לא פחותה מזו של אברהם, אך עוד הוא לוקח לעצמו את משפט הבכורה, מקודם ״ביני״ ואחרי כן ״בינך״.

אלה תולדות ״ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ״.

ה. ״אליה וקוץ בה״.

״שמעני אדני נשיא אלקים אתה בתוכנו״.

אליה וקוץ בה, והקוץ מרובה יותר מהאליה, כי זאת אומרת, אמת שנשיא אלקים אתה אבל ״בתוכנו״, כלומר, כל זמן שאתה תהיה בתוכנו, כאחד מאתנו בבחינת ״האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא״ (כתובות קה, ב). וכאילו אמרו רק כשתאמר תמיד שלום, שלום על כל מעשינו והנהגתינו, אז תהיה לנו נשיא אלקים, ומכלל הן אתה שומע לאו.

ואמנם האידיאל שלנו הוא באופן אחר לגמרי ״יפקד ד׳ אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה״ (במדבר כז, טז), כלומר, על העדה ולא בתוך העדה, אבל למשפחת עפרון וסיעתו יש בזה גרסא אחרת.

ו. עפרון ושונאי ישראל של היום.

אברהם לכאורה התחיל המשא ומתן עם עפרון רק על דבר אחוזת קבר לבד, ״ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו״, אבל עפרון השיב לו ״השדה נתתי לך״, כלומר, לא רק קצה השדה, אך כל השדה, ולבסוף המדובר הוא כבר על דבר ארץ שלמה ״ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא״.

ארבע מאות שקל כסף היה באמת בזמן ההוא הון רב, וגם עכשיו הוא סכום יותר מדי בעד אחוזת קבר לבד, אלא שעפרון הרשע כבר התנהג במנהג שונאי ישראל של היום, שהיהודי צריך לשלם לא רק בעד עצמו לבד אך הוא צריך לקבל על עצמו גם את ההוצאות בשביל לזכות את האחרים האינם יהודים. היו ימים, וגם עכשיו עוד לא עברו אלו הימים, כשהיהודי היה צריך לשלוח את בנו לבית הספר, היה צריך לשלם שכר למוד בעד חמשה או עשרה נערים בלתי יהודים, ובארץ ישראל, ה״בית לאומי״ שלנו, האם אין אנו שמחים, כמו על מוצא שלל רב, אם מזכים אותנו באיזו אחוזת מדבר שממה, שעלינו לקלטר אותה כדי שיהנו ממנה הערביים ביחוד.

וכשעפרון היה חפץ לקחת מאברהם סכום כזה בעד אחוזת קבר לבד שבזמנו בודאי נחשב לסכום מבהיל - השתמש בהאמתלא ״במבחר קברינו קבור את מיתך״, כלומר, כשהיהודי צריך לו לאחוזת קבר הוא צריך לשלם בעד כל בית הקברות, כדי שכל הקברים יהיו במובחר ״במבחר קברינו״.

אבל כדי לדרוש סכום של ארבע מאות שקל כסף, שכאמור כבזמן הנ״ל היה זה סכום מבהיל מאד, היה צריך עפרון עוד להוסיף, כי היהודי כשקונה אף אחוזת קבר אחת הוא צריך לשלם לא רק בעד כל בית הקברות, אך גם בעד כל הארץ אשר מסביב, וזהו שאמר ״ארץ ארבע מאות שקל כסף״.

וזהו שכתוב ״ויקם שדה עפרון - וכו׳ - השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה - וכו׳ - לאברהם למקנה לעיני בני חת״, כלומר, רק לעיני בני חת נדמה כאילו אברהם קנה עולם ומלואו בעד הד׳ מאות שקל כסף, בעוד שאברהם ועפרון בינם לבין עצמם ידעו, כי כל הנחלה הוא רק אחוזת קבר לבד.

ז. מתנה בעד כסף מלא.

״לא אדני שמעני, השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה לעיני בני עמי נתתיה״ (שם).

כך הוא דרכם של העפרונים תמיד, אם מוכרים להיהודי איזה דבר המה לוקחים ממנו מאה פעמים יותר מכפי שאפשר היה להם להשיג עבור זה מבלי יהודי, ובכל זאת ״נתתי לך״ המה חושבים זאת כאילו נתנו מתנה גמורה, והמה משלשים את הלשון מתנה, למען דעת, כי עלינו להיות להם אסירי תודה כל ימי חיינו, וכיון שרק ״שונא מתנות יחיה״, הרי המה רוצים בזה לשלול את חיינו לגמרי.

ואמנם אברהם מדגיש בתשובתו על זה ״אך אם אתה לו שמעני נתתי כסף השדה קח ממני״, כלומר, לא מתנה יש בכאן אך ״קיחה״ שזהו מקח וממכר, וידועה ה״גזרה שוה קיחה קיחה משדה עפרון״, שמזה אנו למדים, שאין קיחה אלא בכסף, ואם יש בזה צד מתנה היא באה מצד אברהם ולא מצד עפרון, ״נתתי כסף השדה״, כלומר, לא תשלום השדה שאינו שוה כמעט מאומה, אך פשוט מתנה לשם מתנה.

כאמור אנו למדים גזרה שוה ״קיחה קיחה״ מה קיחה האמורה בעפרון הוא כסף, אף קיחה האמורה באשה ״כי יקח איש אשה״ איננה אלא בכסף, וכיון שאין ״גזרה שוה למחצה״ הרי עלינו ללמוד גם הקיחה בעפרון מהקיחה של אשה, אם איש לוקח לו אשה איננו יוצא בכסף קדושין לבד, אך הוא מחוייב כל ימי חייו ב״שארה, כסותה ועונתה״, כך אם אנו ובני בניו של אברהם אבינו לוקחים דבר מה מעפרון ובני בניו, הרי אנו משועבדים להם עד סוף כל הדורות ואין אנו יכולים להפטר מהם לעולם.

כזו היתה גם המתנה של ״שווי זכויות״ שהשגנו כביכול ב״מתנה״ בארצות המערב.

וראו דבר פלא, כי דוקא אלה המקומות בארץ ישראל ששלמנו עבורם בכסף מלא, כמו מערת המכפלה, שכם, ש״ויקן יעקב את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה״ (בראשית לג, יט), וגרן ארונה היבוסי שאמר ״המלך דוד אל ארונה לא כי קנה אקנה מאתך, במחיר מלא אעלה - וכו׳ - ויקן דוד את הגרן בכסף שקלים חמשים״, שדוקא אלו המקומות סגורים ומסוגרים לפנינו גם עכשיו כשכל העולם הכיר בזכותינו על ה״בית הלאומי״ שלנו.

ח. מעשה אבות שלהם גם כן סימן לבניהם הם.

״ועפרון ישב בתוך בני חת״ וברש״י ״ישב כתיב חסר, אותו היום מנוהו שוטר עליהם מפני חשיבותו של אברהם שהיה צריך לו עלה לגדולה״.

״מעשהי אבות סימן לבנים״ ולא רק מעשי האבות שלנו, אך גם מעשי אבות שלהם, הרבה פעמים סימן לבניהם.

גם בניהם משיגים לפעמים מינוי - מנדט בלע״ז - מפני כבודם של בני אברהם, שהמה בעצמם בקשו על זה ועשו כל ההשתדלות שבעולם בשביל כך, ולבסוף אחרי שהשיגו הם לוקחים מאתנו ארבע מאות שקל כסף בעד כל שעל אדמה, בעוד שלשונאינו בנפש המה חולקים בחנם ברוח נדיבה, כיד ד׳ הטובה עליהם.

״ועפרון ישב בתוך בני חת״ אף על פי שכל התמנותו באה רק על ידי אברהם, הנה הוא דואג רק בשביל בני חת...

אבל אחרי כל אלה סוף ה״ישב״ של עפרון הוא חסר, ומאידך גיסא ה״לבכתה״ של אברהם הוא בכ׳ זעירא. ללמדנו כי על עפרון לדעת ״כי לא לעולם חסן״ וישיבתו תהיה סוף סוף לישיבה חסרה, ועל האומה הישראלית לדעת, כי סוף סוף תשמע את הקול של השי״ת ״מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה״.

ט. ישוב ארץ ישראל מתחיל - מאחוזת קבר.

ההתישבות הראשונה שלנו בארץ ישראל היתה על ידי... אחוזת קבר, אברהם שלם ארבע מאות שקל כסף בעד קברה של שרה ומאז התחילה ההתישבות הגדולה של החיים. עבדי אברהם חפרו בארות, ואם כי סתמום הפלשתים הנה ״וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרום בימי אברהם אביו״ וכו׳ עד ״ויקרא שמה רחבות, כי עתה הרחיב ד׳ לנו ופרינו בארץ״ (בראשית כו, יח-כב), ואמנם מ״אחוזת קבר״ עד ״ופרינו בארץ״ עוד גדול המרחק, אבל סוף סוף אי אפשר לשכוח את הסיבה הראשונה שהיא... הקבר.

ומעשי אבות סימן לבנים, כי גם בני בניו של אברהם אבינו בזמנה של יציאת מצרים הלכו לארץ ישראל עם מת בתור הדגל המאסף לכל המחנות ״ויקח משה את עצמות יוסף עמו״.

והאם אין אנו רואים בימינו ולעינינו שזכינו גם כן במידה ידועה ל״רחבות״ של ״כי הרחיב ד׳ לנו ופרינו בארץ״ שגם כן אל לנו לשכוח את ההתחלה הראשונה שבאה על ידי אחוזת קבר, על ידי אבותינו ואבות אבותינו שכל משאת נפשם היתה למות בארץ ישראל.

י. ישוב ארץ ישראל כפשוטו - הוא למעלה מכל.

וברש״י שם ״ותדע, דטרשין היא ואינה ראויה לפירות בכלל שאר הארץ, לפיכך יחדום לקבורת מתים״.

ואמנם מערת המכפלה היא קדושה לא רק לישראל, אך גם לכל אומות העולם, ובכל זאת גם ישוב ארץ ישראל ממש, כפשוטו של דבר ולא רק כמשמעו, כלומר, כשאנו עוסקים בה בזריעה ובנטיעה כמנהג דרך ארץ ״חורשים בשעת חרישה זורעים בשעת זריעה וקוצרים בשעת קצירה״ וכו׳, עוד חביב וקדוש לפני הקב״ה יותר, ולו היתה אדמת חברון ראויה לזריעה, לא היו מתיחדים אותה אף לקבורת קדושי עליון כהאבות שלנו.