הגיונות אל עמי, חלק א, לשמיני עצרת נ

זמן שמחתנו (להזכרת נשמות)

״ביום השמיני עצרת תהיה לכם, כל מלאכת עבדה לא תעשו, והקרבתם עלה אשה ריח ניחוח לד׳״ (במדבר כט, לה-לו).

א. חיוב ושלילה בשמחה ועצבות.

בכל דבר והפוכו הנה אחד מהצדדים בא בגדר חיובי והשני בגדר שלילי, למשל חיים ומות, אור וחושך, דבור ושתיקה, עבודה ומנוחה, מלחמה ושלום, וכדומה וכדומה, שכמובן בכל אלו הדברים המתנגדים זה לזה הנה רק צד אחד מהם מתהוה על ידי סיבה חיובית בעוד שבצד ההתנגדי מתהוה כבר ממילא באופן שלילי.

ואם אנו רואים באדם דבר והפוכו של שמחה ועצבות הנה ממילא נופל הספק, מה מאלו בא באופן חיובי ומה באופן שלילי, או, במלים אחרות, מה מאלו בא באופן טבעי ומה - באופן מלאכותי, אם השמחה היא טבועה בטבע האדם מראשית הויתו ובעצם עצמותו, אלא שהוא מקפח בעצמו לפעמים את טבעו ותכונתו וגורם לעצמו באופן מלאכותי צער ודאגה, עצבות ואנחה, או להיפך, שהיגון ואנחה הם חבל נחלתו מראשית יציאתו לאויר העולם, אלא שבאופן מלאכותי הוא מתגבר לפעמים על אלו התכונות הטבועות בנפשו, ונעשה נגד טבעו שמח וטוב לב.

אכן החקירה הזו אפשר לפתור בנקל, אם נתעמק מעט בתכונת נפש האדם.

אנו יודעים ש״או חברותא או מיתותא״ (תענית כג, א), ואין לך צער יותר גדול בעולם מהבדידות, ולהיפך החברותא מביאה לא רק חיים אך גם שמחה, והחברותא כשהיא לעצמה, גם בלי שום פרפראות אחרות, גם בלי שום מאכל ומשתה ובלי שום תענוגים ושעשועים צדדיים, כבר גורמת לו לאדם תענוג עד בלי די, ואין בחיים שמחת יותר גדולה מזו של האהבה, האהבה של הנאהבים והנעימים, ו״מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים״, אבל מאין המקור לשמחה זו שבאמת לא תתן ולא תוסיף כלום להגוף?

ומובן מאליו, שהמקור הוא מהנשמה בעצמה, שהשמחה נסוכה בקרבה מראשית הויתה ונחוצה היא רק להתחברות ולהתקשרות עם עוד נשמה אחרת, כמו גחלת עוממת, שכשהיא מתחברת לגחלת שניה הנה על ידי החיבור מתהוה שלהבת אש, ושלהבת זו אינה תולדת יש מאין אך יש מיש, כי בכל גחלת כבר נמצאה השלהבת בכח, וככה היא גם כן נשמת האדם, שבכל נשמת חיים כבר נמצאה השמחה בכח, והחברותא והאהבה מועילות רק לזה שתצא שמחה זו מכח אל הפועל.

וכדאי להתבונן על עוד מחזה ממחזות החיים, כל אחד יודע כי ״צרת רבים חצי נחמה״ וגם אם יקרה לאדם ח״ו הצרה היותר גדולה שבחיים, הנה כשבאים אליו רבים לנחמו, אף על פי שאת עצם הצרה אינם מסלקים אף במשהו, בכל זאת הוא מרגיש מזה גופא הקלה בצערו ונחת רוח, ועל כן ניחום אבלים ובקור חולים המה מהמצוות היותר חשובות. ומאידך גיסא אנו רואים, כי ״ברוב עם הדרת מלך״, ולא רק הדרת מלך אך בכל ההוד וההדר שבתבל, וגם אם תקרה לאדם השמחה היותר אפשרית שבתבל, גם אם ימצא שלל רב ואוצרות המלך, הנה לא תהיה שמחתו שלמה כל זמן שלא ישתתפו גם אחרים בשמחתו, וכל מה שירבו המשתתפים תתרבה השמחה, ואי אפשר לבאר את המחזות הנ״ל זולת על ידי ההנחה היסודית הנ״ל.

ולא לחנם הדין הוא לברך שבע ברכות של חתן וכלה, בכל שבעת ימי המשתה רק באופן שיש פנים חדשות, מפני שכל מקור השמחה של חתן וכלה הוא הפנים החדשות...

וזהו שאנו אומרים בהשבע ברכות הנ״ל ״אשר ברא ששון ושמחה״ וכבר ידועים הגדרת הר״מ ב״מורה נבוכים״ חלק שלישי (פרק י׳), כי יצירה יאמר על דבר חיובי ובריאה - שלילה, על העדר הסבה, ועל כן כתוב ״יוצר אור ובורא חשך״, כי החשך הוא רק שלילת האור שבאה על ידי העדר הסיבה המביאה לאור. ואם אנו אומרים ״אשר ברא ששון ושמחה״ ולא ״אשר יצר ששון ושמחה״ כמו שאנו אומרים ״אשר יצר את האדם״ הוא כדי להדגיש, שהששון והשמחה באות בגדר שלילה, בתור העדר הסיבה של עצבות, כלומר, שאם האדם רוצה בששון ושמחה ולא ביגון ואנחה, אז אין לו לבקש בשביל זה תחבולות מרחוק ואמצעים מלאכותיים, אלא להיפך על ידי שלילת הסבות המביאות לו לעצבות על ידי גירוש המחשבות וההרהורים המטרידים לו לאדם, ואינם נותנים לו מנוחה, הנה מתעוררת בו השמחה מאליה, שבאמת היא חבויה וגנוזה בקרב נשמתו פנימה עוד כשהיתה גנוזה בגנזי מרומים ועוד טרם יציאתה לאויר העולם.

ב. ״שמיני עצרת רגל בפני עצמו״.

וכדי ללמדנו את התורה הזאת שהיא באמת תורה שלמה בתורת הנפש והמעידה על הצלם אלקים שבנשמתנו, בא היום טוב של שמיני עצרת שבאמת משונה הוא היום טוב הנ״ל מכל שאר הימים טובים שלנו, בזה שהוא החג היחידי שאינו מסתמל בשום דבר, אין בו לא מצה ולא סוכה, לא שופר ולא ארבעה מינים וגם אינו מסמן שום מקרה היסטורי שקרה בו, כמו, למשל, שבועות שגם כן אינו מסתמל בשום דבר, הנה לכל הפחות מספר לנו על דבר מתן תורה שקרה בו ביום, אלא הוא כפי שאמרו חז״ל ״שמיני עצרת רגל בפני עצמו״, שמלבד הכוונה הפשוטה שבזה יש בזה גם כוונה שניה, כלומר, שמראה שיש שמחה בעצמיות האדם, בעצמיות הנשמה שבקרבו גופא, אף בלי שום סמל צדדי ואף בלי שום זכר לדבר אחר, ואם האדם הוא מלא עצב ודאגה, יגון ואנחה, הוא רק מחמת התרחקותו מעצמיותיו, וכדי לבוא ״לזמן שמחתנו״ עליו להיות רק ״קרוב אל עצמו״ ואז כבר יהיה מלא גילה, רינה, דיצה וחדוה.

וזהו נכלל בתור כוונה שניה גם במאמר חז״ל במדרש רבה פנחס (פכ״א, כד) ״ביום השמיני עצרת תהיה לכם אמר להם הקב״ה עכשיו הקריבו על עצמכם״, כי דא עקא, שעל ידי העצבות והדאגה שבאמת אנחנו בעצמנו הננו הגורמים לכך, הננו מקריבים תמיד את חיינו בעד אחרים ואנו מסיחים דעת מעצמנו גופא.

ואמנם כבר אמרנו, שזהו המכוון גם בהמצוה של ״ולקחתם לכם פרי עץ הדר״ ובהוספת דברי חז״ל ״לכם משלכם״, כלומר, שמקור ההדר והשמחה שבחיים הוא באמת משלכם גופא, אבל בכל זאת המה דרושים בכל חג הסוכות לאיזה סמל הבא מן החוץ, לסמל של ד׳ מינים. אכן בשמיני עצרת, בגולת הכותרת של חג הסוכות, אנו באים עוד למדרגה יותר עליונה, למדרגה של שמחה אצילית, שאיננה דרושה לשום סמל חיצוני.

ג. רבוי ממעוט.

וכל המקור להשמחה בשמיני עצרת, אנו יודעים רק מדרשת חז״ל שדרשו (סוכה מח, א) את הכתוב ״והיית אך שמח שהוא לרבות לילי יום טוב האחרון״, שאמנם בכל מקום ״אכין ורקין מיעוטין״ ובכאן להיפך אנו באים מזה לרבוי, כי אמנם זו כוחה של היהדות, שאפשר לה לעשות רבוי גם ממעוט, שאפשר לה למצוא את הנחמה שבצער, את השמחה שביגון.

מספרים, ששאלו פעם לר׳ זוסיא החסיד, כתיב (ברכות לג, ב) ״חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה״, אבל איך אפשר לקיים זאת בפועל ממש, כי סוף סוף הלא הרעה אינה טובה? והשיב, אנכי לא אוכל להשיב באמת על שאלה זו, מפני שלדידי אין זו שאלה כלל, כי אינני יודע מה זו רעה, אבל אם אחד מכם יודע מרעה, אז אינני יודע באמת מה להשיב לו על זה.

ואת זה מורה לנו באמת השמיני עצרת, שמרבה שמחה מ״אך״ רבוי ממעוט.

ולא לחנם אנו חוגגים בשמיני עצרת גם את חג שמחת תורה, כי כל זה בא לנו מכח התורה ומדרכה של תורה שעליה נאמר ״וחיי צער תחיה״, שגם מהצער אנו שואבים חיות ונחת רוח.

ועל כן רגיל הוא בפי חז״ל לכנות את שמיני עצרת בשם ״רגל״ סתם, כי, כאמור, הסתמא שבו זהו גופא הרגל, רגל של סתמא שאינו נחוץ לשום סמל צדדי ולשום זכרון של איזה מקרה.

בכל הימים טובים אנו אומרים חג הפסח, חג השבועות וכו׳ ואנו מקדימים להדגיש ראשית כל את החג שבו, לא כן בשמיני עצרת שאנו אומרים את יום השמיני חג העצרת הזה, ואנו מקדימים מקודם את היום, מפני שביום טוב זה אנו צריכים לבוא למדרגה כזו, שנרגיש את היום טוב בעצם היום, בעצם מהותו של הזמן גופא ״האי יומא דקא גרים״.

והתורה גופא מכנה את היום טוב הזה בשם עצרת, שהוא מלשון אספה. ומצות ״הקהל״ נאמרה דוקא באותו היום, באשר כי כל אספה וקהילה של אנשים מראה, כאמור, על יסוד השמחה הטבעית המושרשת בעצם נשמתנו.

ד. שמחה והזכרת נשמות.

ואם אנו גומרים את ההפטרה בהכתוב ״וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב״ (מלכים א ח, סו) ואנו מתחילים תיכף אחרי זה בתפלת הזכרת נשמות, שלכאורה יש בזה משום תרתי דסתרי. אל תתמהו כלל על זה, כי אדרבא זו היא הנותנת, השמחה שבאדם מזכירה לו את נשמתו שהיא חלק אלקי ממעל ויונקת את הויתה מעולם אחר, מעולם ש״אין בו לא אכילה ולא שתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה״.

וזהו שאמרו במדרש תהלים (מזמור טז) על הכתוב ״תודיעני אורח חיים שבע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח״, ש״ר׳ אבין פתר קריא בישראל בראש השנה וכו׳ ויום הכפורים, שבע שמחות, אל תקרי שובע אלא שבע אלו שבע מצוות שבחג, ארבע שבלולב וחגיגה ושמחה וסוכה״, כי אמנם השמחה שבאדם מראה על הנצחיות שלנו, והנצחיות של נשמתנו, זו מראה על ״נעימות בימינך נצח״.

וזהו שאנו אומרים (תהלים מז, ז) ״זמרו אלקים זמרו״, זמרו לאלקים לא כתיב אלא זמרו אלקים, מפני שבהזמרה והשמחה מתבטאת רוח ד׳ שבקרבנו.

וזהו שאמרו חז״ל במדרש רבה שיר השירים (פ״א, לא) ״ר׳ אבין פתח, זה היום עשה ד׳ נגילה ונשמחה בו, אמר ר׳ אבין, אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום אם בהקב״ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך בהקב״ה, בך בישועתך, בך בתורתך, בך ביראתך״, כי ברם הדבר, שהקב״ה הוא לא רק מסבב הסיבות המביאות את האדם לשמחה, אלא שמקור השמחה גופא נובע מתוך עצמותו של הקב״ה הממלא את כל העולם, וזהו שאנו אומרים ״אשר ברא ששון ושמחה״ כי הוא ברא את הששון והשמחה גופא וזהו ״נגילה ונשמחה בך״.

ה. הזכרת נשמות מזכרת את ה״אני כאן״.

וזהו ש״אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה אומר אם אני כאן הכל כאן״ וכו׳ (סוכה נג, א), כי אחרי שראינו, שהחברותא מצד עצמה מגרשת מלב האדם את העצבות, וכלל גדול הוא ש״אין בכלל אלא מה שבפרט״, ואם יש בכלליות של האנושיות שמחה, הרי שמע מינה שיש זה גם בכל פרט ופרט.

ובכן על האדם לשים לבו אל עצמו ולאמר, הלא חברי אינם רק בני אדם כמותי, וגם אני בן אדם כמותם, ואם אפשר להם לשמחני על ידי הנשמה שבקרבם, הלא גם לי יש נשמה ולמה לי לבקש ממרחק, בעוד שאני אוכל למצוא את השמחה מקרוב, מ״אדם קרוב אצל עצמו״.

וזהו ״כשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה אומר אם אני כאן הכל כאן״, כי השמחה גופא אפשר לי למצוא בה״אני כאן״.

והזכרת נשמות מזכרת גם כן את ה״אני״ כאן.

ו. שמחה של לקיחה ושמחה של נתינה.

״ולקחתם לכם ביום הראשון - וגו׳ - ושמחתם״ (ויקרא כג, מ).

וחג הסוכות הוא כידוע נגד שבעים אומות שאנו מקריבים בעדן ע׳ פרים, מפני שבאמת כך הוא דרכן של כל אותן האומות, שהשמחה שלהן באה רק על ידי לקיחה, ולא על ידי נתינה, על ידי לקיחה שהן לוקחות להן ולא על ידי נתינה לאחרים, אבל ״ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו׳ והקרבתם״ (במדבר כט, לה). ובאומות אין כלל לקיחה אך נתינה, הקרבה לד׳, הקרבה של עולה שהיא כולה כליל לד׳, ובכל זאת נאמר עליו ״והיית אך שמח״ מפני שאותו היום הוא היום שלנו, היום של כנסת ישראל, שהיא היחידה בתבל, שהיא מלאה שמחה לא על לקיחה אך על נתינה, מה שהיא נותנת לכל העולם כולו ומשפיעה מהשפע ברכה הרוחני שלה כיד ד׳ הטובה עליה ו״יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק״ (פסחים קיב, א), ואמנם הן, האומות, אינן רוצות כלל לינק, אך אנחנו מניקים אותן בעל כרחן ולא פעם אחת הן בועטות ברגליהן הגסות באמן המינקת אותן ברחמים רבים.

ולכן רק בשמיני עצרת כתוב ״עולה אשה ריח נחוח לד׳״ מה שאין כתוב בכל הפרים של חג הסוכות, כי אמנם ה״ריח נחוח לד׳״ הוא אותה השמחה של שמיני עצרת, שמחה על נתינה, ולא על לקיחה.