הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת שובה כג

תשובה ושבת

״פגע בו אדם הראשון בקין, אמר לו, מה נעשה בדינך? אמר לו, עשיתי תשובה ונתפשרתי, אמר אדם, כך גדולה תשובה, ולא הייתי יודע, פתח ואמר, מזמור שיר ליום השבת״ (בראשית רבה פכ״ב, יג).

א. ההמשך מתשובה לשבת.

ואת ההמשך מתשובה לשבת, הלא לדברינו הנ״ל כבר מובן מאליו.

כי כשם שהתשובה, שיסודה מעולם האצילות, היא בת חורין מכל חוקי הטבע המעיקים והמכבידים, המשעבדים את הנפש והגוף גם יחד, ככה היא גם השבת ״שבת מלכתא״ עם הנשמה היתירה שלה, שעומדת היא ממעל לחוקי הטבע ואיננה מתחשבת כלל עמדה.

השבת הלא כל עיקרה מראה, שאפשר למסובב בלי סיבה, ואם בכל ששת ימי המעשה, הנה כלל גדול הוא ש״ברכתיך בכל אשר תעשה״ והמעשה הוא הסיבה והברכה היא המסובב, הנה בשבת כתיב ״ויברך אלקים את יום השביעי״ דוקא על ידי זה, ש״כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות״ (בראשית ב, ג), השביתה דוקא היתה סבה לברכה, נגד כל חוקי הטבע האומרים, כי אי אפשר למסובב בלי סיבה.

וכששמע אדם הראשון מתשובה שקדמה לבריאת עולם, שמקורה ושרשה היא מעולם האצילות הקודם לעולם הבריאה, שכידוע שיש ארבע עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, פתח ואמר ״מזמור שיר ליום השבת״, כי השבת כולה אומרת שירה, ועולם האצילות כולה אומרת שירה, ורק שירה, וזולתה אין שום מציאות וממשות כלל.

ב. השבת והנהגה ניסית.

וכבר הבאנו במאמרנו דרכה של תורה (פרק י״ד) פירוש יפה לאחד מגדולי החסידים על מה שאנו מוצאים בבריאת העולם שלפני השבת משתמשת התורה אך ורק בלשון אלקים ״בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ״ וכן בכל עשרה מאמרות שנברא העולם כתיב רק ״ויאמר אלקים״ ואחר כך, אחרי שכתיב ״ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו״ אנו מוצאים ״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות ד׳ אלקים ארץ ושמים״, כי אמנם ההבדל בין אלקים לד׳ הלא ידוע, זהו ההבדל בין מדת הדין למדת הרחמים, וגם זה, כי אלקים הוא הנהגה טבעית וד׳ הוא הנהגה ניסית, אבל לא הכל יודעים, כי הא בהא תליא, מדת הדין היא מעין הנהגה טבעית, שתיהן מבוססות על חוקים קבועים וקיימים שאינם זזים ממהלכם אף כל שהוא בבחינת ״יקוב הדין את ההר״, ומדת הרחמים היא מעין הנהגה ניסית המרחפת מעל לחוקים הקבועים ואינה מתחשבת כלל עם הדברים כהויתם, עם חוקי הסיבה והמסובב, אך ממציאה לה דרכים ושבילים משלה.

ולפני יום השבת לא היתה רק מדת הדין והנהגה טבעית בעולם, ועל כן כתוב רק ״בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ״, אבל אחרי שברך אלקים את השמים ואת הארץ, קבלו השמים גופא צורה ותכונה חדשה ואז נשתנו סדרי מעשי בראשית ״ביום עשות ד׳ אלקים ארץ ושמים״ והקדים את ד׳ לאלקים להדגיש, כי הנהגה הניסית ומדת הרחמים עוד קודמות להנהגה הטבעית ומדת הדין.

וגם תשובה מלבד מה שהיא מורה, כאמור, על עולם האצילות, על הנהגה ניסית, הלא כל עיקרה מיוסדת על מדת הרחמים כמו שאומר הנביא ״מי אל כמוך נשא עון ועבר על פשע - וכו׳ - ישוב ירחמנו יכבש עונתינו ותשליך במצלות ים כל חטאתם״ (מיכה ז, יז-יט) וגם בזה שוה התשובה להשבת כנ״ל.

ג. הזיווג שבין שבת לכנסת ישראל.

״תני רבי שמעון בר יוחאי, אמרה שבת לפני הקב״ה, רבש״ע, לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג? אמר לה הקב״ה, כנסת ישראל היא בן זוגך״ (מדרש רבה בראשית).

ואמנם הזיווג שבין שבת לכנסת ישראל גם כן עולה יפה לדברינו הנ״ל, כי אמנם זו היא אופיה הראשית והמיוחדת של כנסת ישראל, שמדת הרחמים תופסת בה מקום בראש, ואם כי העולם בכלל נברא לכתחילה במדת הדין, ורק אחר כך שיתף הקב״ה את מדת הרחמים, כידוע על פי מאמרי חז״ל, אבל דרכה של אומה זו, כנסת ישראל, הוא בסדר מהופך, אברהם, צור מחצבתנו היה עמוד החסד, ויצחק עמוד הגבורה, ואם אמנם יעקב, כידוע, שיתף את שתי המדות הללו גם יחד, אכן, כידוע, קמא, קמא בטיל, אם ההתחלה היא במדת הדין, הנה גם מדת הרחמים שבאה אחר כך בתור שותף מתבטלת קימעא קימעא לגבי היסוד של מדת הדין, ולהיפך כשההתחלה היא ממדת הרחמים, כדרכה של כנסת ישראל שם שותפתה של מדת הדין אינה ניכרת רק במדה פחותה מאד.

ואת ההנהגה הניסית שהקב״ה מתנהג עם כנסת ישראל, הלא בודאי למותר להדגיש, כי כל עמוד ועמוד מההיסטוריה הארוכה שלנו מעיד על זה ומראה בעליל על ״שומר ישראל״ שלא ינום ולא יישן, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והוא מצילנו מידם.

וכשביקש הקב״ה המזווג זיווגים בן זוג לשבת קודש, לא מצא באמת יותר מתאים ויותר ראוי מכנסת ישראל, ששניהם עוזרים ומשלימים זה לזה.

ובמדה ידועה זוהי גם כן הסיבה מה ש״אין סדר לישראל״, כי משטר הסדר כל עיקרו מבוסס על מעין מדת הדין הסרה למשמעת הברזל של חוקי הטבע, בעוד שכנסת ישראל מרחפת ממעל למדת הדין וממעל לחוקי הטבע.

ועל כל פנים כנסת ישראל, שבת קודש ותשובה כולן יחד הנה מעין חוט המשולש שלא ינתק לעולם.