הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת בראשית נח

הרוח אלקים שבשמים

״ורוח אלקים מרחפת על פני המים״.

א. הנשמה שבמים.

הביטו נא וראו את הים הגדול עם המים שאין להם סוף השואנים בו, ספרו נא את מיליוני הטיפות הנמצאות בו התוכלו? ובכל טיפה וטיפה הרי אתם רואים בחוש ממש נשמה, נשמת חיים של מים חיים, נשמה המתנועעת בלי הרף, בלי גבול ובלי סוף, נשמה רועשת וקולנית, ובכל זאת אין שום ספק לכם, כי כל אלה מיליוני וביליוני הטיפות שאין להם סוף הן חלקים מנשמה אחת גדולה המבהילה את הרעיון והמחשבה בגדלותה ועמקותה שאין קצב וגבול לה - הים הגדול שנראה כולו לבריה מעור אחת, חטובה ומוצקה בגוש אחד, זוהי נשמת שר של ים, זוהי רוח אלקים המרחפת על המים.

וכשאתם מביטים מאידך גיסא על חוף הים ושם שואנת האנושיות, אנשים למאות ולאלפים מטיילים שם מהם בהשקט ובטח ומהם בקולי קולות, האם לא תוכלו להרגיש, כי כל מה שיש ביבשה יש בים וכל מה שיש בים יש ביבשה, וגם לכל אלה המטיילים אם כי לכל אחד מהם יש נשמה מיוחדת, בכל זאת כולם ביחד הם שוב גם כן בריה אחת מעור אחד ומגוש אחד, ונשמה אחת מניעה אותם כולם, נשמת האנושיות ורוח אחת מנשבת ומכה גלים בכל הלבבות אלה, זוהי אותה הרוח, רוח אלקים המרחפת על המים.

ב. הכח המושך וסוד האהבה.

וכל אלה מיליוני הטיפות לאין מספר הן רצות ושוב, רצות ושוב בלי הרף, ובחפזון נמרץ כל כך, נראה שאין להן פנאי כלל כי על כן הן עסוקות לעשות רצונו של מקום, אבל מדוע ומדוע אינן מתפשטות יותר ויותר, מי הוא המעכב אותן שלא תתפשטנה הלאה הלאה על פני רוחב כל היבשה?

״מן גערתך ינוסון, מן קול רעמך יחפזון יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם, גבול שמת בל יעברון, בל ישובון לכסות הארץ״ (תהלים קד, ז-ט), והגבול זה הוא הכח המושך שמושך את כל אלה המיליונים של בריות קטנות לבריה אחת ענקית, שלמרות מה שכל אחת מהן רוצה להתחרות בחברתה במרוצתה, בכל זאת הן חוזרות שוב זו לזו, אבל מה זה כח המושך?

זהו סוד האהבה! מאוהבים ונאהבים המנשקים ומחבקים יחד בלי הרף. האהבה של הטיפות בינן לבין עצמן, ואם שהן נצות ונלחמות זו בזו בלי הרף וכל אחת רוצה להתגבר על חברתה, בכל זאת אהבה אחת מחברת אותן לבלי לצאת מהתחום שלהן.

וסוד האהבה הוא סוד האלקות.

כי איך באה האהבה בין שני אנשים אם לא על ידי צלם אלקים שבקרבם? ואמנם לכל אדם יש צלם מיוחד שאינו דומה כלל לחברו, אך האלקים האחד שבקרבם מחברם ומאחדם יחד, לכל אחד יש גוף מיוחד שאינו מרגיש ולא יוכל להרגיש כלל מה נעשה בגופו של חברו, אבל לכולם יש נשמה אחת, נשמת כל חי.

וזהו שכתוב ״ורוח אלקים מרחפת על פני המים״, כי באמת כל ההתחברות וההתדבקות שבטבע באה על ידי המים, על ידי הלחלוחית שבכל העצמים, וגם שני מיני אויר לא יתחברו יחד בלתי כשאחד מהם יהיה רטוב מה במדה מרובה או מועטת.

ג. שלשה נזדווגו על הבאר.

וזהו שאמרו חז״ל ״שלשה נזדווגו להם זגווגיהם מן הבאר, יצחק, יעקב, ומשה. יצחק, שנאמר ויצחק בא מבוא באר לחי ראי. יעקב, שנאמר וירא והנה באר בשדה. ומשה, שנאמר וישב על הבאר״ (שמות רבה פ״א, לב), כי כולם למדו מבאר מים חיים, את סוד האהבה.

אמנם מדוע דוקא שלשה אלו, ומדוע דוקא על הבאר הקטן ולא על הים הגדול או לכל הפחות על המעין שהוא יותר מרהיב את העין?

אכן לשלשה אלו היה קשה הזיווג יותר מקריעת ים סוף והזיווג עלה להם אחרי השתדלות מרובה של בני בשר ודם. יצחק היה צריך לשלוח שדכן כאליעזר עבד אברהם עם ״עשרה גמלים וכל טוב אדוניו בידו״, יעקב היה צריך לעבוד שבע שנים בשביל רחל, ומשה היה צריך להלחם מלחמה כבדה עם רועי מדין. והיה אפשר להעלות על הדעת, כי רק השתדלותם הועילה להם להמציא את הזיווג באופן שכל זיווגם הם פרי רוחם בעצמם, ולכן הלכו מקודם אל הבאר. כי אמנם זהו ההבדל בין המעין ובין הבאר, את המעין רואים כולם, שהוא יציר כפיו של הקב״ה והאדם אינו נוקף אף באצבעו הקטנה לזה, אבל הבאר הרי ״באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם״ ואי אפשר למציאות הבור בלי מעשה ידיו של האדם, ובכל זאת הרי ידוע לכל בר דעת, כי מלאכת האדם בהבאר אינה אלא כדי לגלות את מה שכבר נמצא במציאות. וכך הוא גם כן בנוגע להשתדלות האדם על דבר זיווג, שעל ידי השתדלותו הוא רק מוצא את המוכן לו מכבר מ״ארבעים יום קודם יצירת הולד״, ועל דבר נאמר ״מצא אשה מצא טוב״ (משלי יח, כב) ואין מציאה אלא אחרי אבדה, כי על כל בני אדם וחוה נאמר ״זכר ונקבה בראם״ אלא שכשיוצאים לאויר העולם המה נעלמים לאיזה זמן זה מזה עד שמוצאים אחר כך מין את מינו.

בקיצור, המים מורים לנו את סוד האהבה.

ד. אהבת המצומצם להנצח.

ורוח אלקים מרחפת על המים.

וכשאתם עומדים על שפת הים הנה ״מקלות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ד׳״ (תהלים צג, ד), מן הים אתם שומעים את הד קול האין-סופיות והאין-גבוליות שבמסתרי הבריאה המכה גלים בכל העולמות לאין מספר, הנכם מרגישים שם כי ״שמיא וארעא נשקי אהדדי״, הנכם רואים את הים הדומה לרקיע והרקיע הדומה לים, והנכם באים ממילא לאהבת אלקים, כי מה זו אהבת אלקים אם לא האהבה של המצומצם להנצח, הקשר של החולף ועובר להאין-סופי.

ובאמת הרגשה זו יש בכל בני תמותה, אלא שלפעמים רבות מתחלפת לו לאדם הנצחיות המדומה החולפת ועוברת בהנצחיות האמיתית, בהנצח נצחים.

האהבה לאשה ובנים היא באמת גם כן אהבה להנצחיות שיש בו בהאדם הרגשה אינסטינקטית להאריך את קיומו עלי אדמות על ידי ״דור בא״, ועל זה נאמר ״הוא אמר ויהי - זו אשה, הוא צוה ויעמוד - אלו בנים״ (שבת קנב, א), וכשאדם מוציא את כוחותיו כדי להקים בתים והיכלים רמים ונשאים למען ישאר שמו למזכרת עולם, הנה מתחת למפרק ההכרה שלו יש שוב אהבה להנצחיות, אלא ששוב הוא מחליף את הנצחיות המדומה על הנצח נצחים.

ה. רגש היופי שבאדם.

ורגש היופי, הרגש האמיתי שבאדם, אם תחדרו לתוך תוכו תראו, כי כל גופו אינו אלא בעיקרו אהבה להנצחיות.

ועל כן כל כך יפה ומקסים הוא הים, ומצודד הוא את הלב והעין גם יחד, והיער הגדול מטיל על האדם לא רק פחד, אך גם דיצה פנימית של יופי משכר, כי כל זה הוא תולדותיו של רגש האהבה להנצחיות, להמרחב יה המתגלם בהם.

ואמנם יש גם כן יופי ממין אחר, זהו היופי של הפסלים והתמונות, אבל באמת היופי שבהם הוא רק חקוי ותרגום להיופי המקורי והטבעי, זהו רק יופי מדומה, להיופי והתפארת האמיתי שהוא הנצח, וכל מה שמגלם את הנצחיות באיזו מדה שהיא.

וזהו ההבדל בין העבודה זרה העובדת לפסלים ותמונות, ליופי מדומה, ובין האלקות האמיתית שאומרת ״ברכי נפשי את ד׳, ד׳ אלקי גדלת מאד הוד והדר לבשת״, הרואה בכל מרחבי הטבע האין-סופי את לבושו של הקב״ה שנתלבש בהוד והדר.

וגם זהו ההבדל בין העבודה זרה לעבודת השם, שהראשונה לקחה לה לסמל היופי את הפרט, והשניה לקחה לה את היופי שבכלל, כי הפרט חולף ועובר והנצחיות מתקיימת אך ורק בכלל.

וזהו שאמרו (באבות ג, ז) ״המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה הרי זה מתחייב בנפשו״, כי מתחייב בנפשו הוא האדם המחליף את היופי של הכלל ליופי של הפרט, אילן זה וניר זה, המחליף את הנצחיות על החולף ועובר, ומתחייב בנפשו הוא זה שאינו רואה בדרך רק את הנאה והיופי שבאילן זה וניר זה, בעוד שבאמת כל הדרך כולו הוא כל כך יפה ונחמד, כי בכל אנו רואים את ה״הוד והדר לבשת״.

בקיצור ״ורוח אלקים מרחפת על המים״, סמל האין סופיות והנצחיות.

ו. המים והתשובה.

״ורוח אלקים מרחפת על המים, בזכות התשובה שנמשלה למים, שנאמר שפכי כמים לבך״ (ע״פ ילקוט שמעוני בראשית רמז ד).

המים הם הולכים רצוא ושוב, רצוא ושוב, המה רצים, כל כך במהירות כאילו אין להם פנאי אף לרגע אחד, אל-החוף, אך במהרה מהרה המה שבים למקום שבאו. גם המים יודעים מהליכה קדימה, אבל יודעים מאידך גיסא, כי אחרי ההליכה קדימה המה צריכים להיות נסוגים אחור, המה יודעים שנחוץ בכל רגע ורגע לשוב להם להמקור הראשון.

והתשובה הלא כל עיקרה היא בנויה על זה, על התשובה להמקור הראשון, על התשובה להמקום שמשם באו. התשובה אומרת לנו, כי כל ״ההליכה קדימה״ הוא רק דבר מדומה, דבר שבדו להם בני אדם, והאדם כמו המים הוא עוסק ברצוא ושוב, רצוא ושוב...