הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת בראשית נו

הסיום וההתחלה

״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה... אשר עשה משה לעיני כל ישראל״ ״ששיבר את הלוחות״ (ירושלמי תענית פ״ד ה״ה).

״בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים״ (בראשית א, א).

א. כל התורה כולה על רגל אחת.

יפה אמר אחד מהחכמים האחרונים, כי לו פנה אליו גוי אחד בדורנו בהצעה של למדני כל התורה כולה על רגל אחת, כמו שהוצע זאת לפני הלל הזקן, כי אז היה משיב לו כדברים האלה ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״ זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא היא זיל גמור.

ואמנם מי יהין חלילה עכשיו לחלוק על הלל הזקן אשר הלכה כמותו בכל מקום והוא אמר ״מאן דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה״? האם חלילה נשתנה עיקרי התורה מימות הלל עד ימינו אלה? לא ולא, התורה לא נשתנתה מאז ועד עכשיו אף בקוצו של יו״ד, אבל הגויים נשתנו.

להגוי בימי הלל הזקן היה זה גופא, הציווי המוחלט של ״מאן דעלך סני״ וכו׳, חידוש שכזה שביכלתו היה להביא מהפכה רוחנית לגמרי עד כדי להכניסו על ידי זה לאט לאט לכנפי השכינה, אבל להגויים בזמננו אף על פי שלמעשה אולי אינם משונים כלל בזה מהגויים הקדמונים, אבל על כל פנים להלכה, זאת אומרת, בתיאוריה הרי כבר ידוע זאת ומפורסם להם זאת, עד שישאלו על זה פשיטא, מאי קא משמע לן? ואם נאמר לו ״אנכי ד׳ אלקיך״ זו היא כל התורה כולה גם כן לא יהא חלי ומרגיש בזה שום חידוש, אבל ב״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״ יראה בודאי ״מלתא דתמיהא״ הבאה בניגוד לכל השקפותיו ודעותיו הקודמות, שהרי כל אמונות הגויים אף אלה של עכשיו, הנה היסוד והשורש שלהן הוא הפסל והתמונה, אם בתמונת ״בן אלהים״ או בתמונת ״בר אנשא״ אבל על כל פנים לא תצויר אצלם אמונה בלי צורה מוחשית ידועה שהיא הנקודה המרכזית של כל האמונה אשר לא תצויר כלל בלתה. ורק היהדות לבדה אינה קשורה בתמונה אישית כזו, ומקור השלימות המוחלטת הוא רק אלקים לבדו ולא שום בן תמותה ו״אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ (קהלת ז, כ), ובזה אין שום יוצא מן הכלל ואף משה רבנו בחטאו מת; ואף הצדיקים והנביאים גופא לא נתקדשו אצלנו בגופם הנראה והמוחש, אך בנשמתם האינה נראית והאינה מוחשית. ו״אין עושים נפשות לצדיקים שדבריהם המה זכרונם״ (ע״פ ירושלמי שקלים פ״ב, ה״ה), ואת גופו של מבחר הנביאים, משה רבנו, איננו יודעים כלל היכן הוא קבור ומהרבה נביאים אין אנו יודעים כלל מי ומה היו, צורתם האישית עברה כצל ודבריהם נשמרו ונמסרו מדור לדור, מפני שלא דבריהם היו כי אם ״דבר ד׳ אשר היו להם״, וכולם אינם אלא רק שלוחיהם של מקום.

ואמנם בשביל כך נשארה היהדות רק לנחלת בני אברהם יצחק ויעקב, בעוד ששאר האמונות כבשו תחת רגלן את כל העולם כולו, בהיות כי האנושיות בכולה איננה יכולה לתפוס דבר בלתי נתפס ולהרגיש את מה שאינו נראה ואינו מוחש. אבל היהדות איננה מבקשת כלל את הכמות אך את האיכות, כי הרוח, יסוד היהדות, הוא כולו איכות בלי שום כמות.

בקיצור, להגויים והגרים שבזמננו הנה בודאי ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״ זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא, ומנקודת השקפה זו קבעו חז״ל לעיקר כי ״שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי״ (מגילה יג, א).

ואת זה הראה משה בשבירת הלוחות, כי אף על פי שהלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים, הנה העיקר אצלנו הוא לא מעשה אלקים ולא מכתב אלקים, אך רוח אלקים, ובאין הרוח, על ידי מעשה העגל, הנה כל המעשה והמכתב כלא נחשבו ובל יטעו בני אדם להקדיש את הפסל ואת התמונה, שהרוח כבר חלף ועבר מהם, שיבר את הלוחות.

ואמנם ״בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ״, וכדברי חז״ל (בראשית רבה פ״א, א) ״בשביל ישראל שנקראו ראשית״ שהם מצטיינים בזה, שאף בשבירת הלוחות שלהם הנה הרוח שלהם חי וקיים, ״גוילים נשרפים ואותיות פורחות באויר״, הגוף נשרף והנשמה קיימת, הבית המקדש נחרב והקדושה מתפשטת בכל העולם כולו.

זהו ישראל שגם בעת שהוא רואה לפניו רק את הפסוק ״והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום״ הנה גם אז ״ורוח אלקים מרחפת״.

ב. לוחות הראשונות ולוחות אחרונות.

״אשר עשה משה לעיני כל ישראל״.

אכן באמת היום רק לעיני כל ישראל ולא לעיני כל העולם כולו? ״בשעה שנתן הקב״ה תורה לישראל - מספר המדרש - צפור לא צווח, שור לא געה, עוף לא פרח, אופנים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע וכל הבריות לא היו מדברים, אלא כל העולם שותק והקול יוצא אנכי ד׳ אלקיך״ (ע״פ שמות רבה פכ״ט, ט), ובכן הדרא קושיא לדוכתה מדוע מדגישה התורה רק את ה״לעיני כל ישראל״?

אכן על זה נתנו חז״ל את התשובה ״ששיבר את הלוחות״, כי אמנם הלוחות הראשונות שנתנו בקולי קולות לפני כל העולם כולו דוקא בשביל זה לא נתקיימו ונשתברו, והלוחות השניות דוקא שנתנו בחשאי רק לעיני כל ישראל הן מתקיימות עד היום הזה, והתורה מדברת לא על דבר השברי לוחות אלא על הלוחות השלמות ולכן מדגישה את ה״לעיני כל ישראל״.

ואמנם הפרט הזה לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על כלל היהדות יצא, התחלת התורה בבראשית הוא בהדברים ״והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום״, וסיום התורה הוא ב״זאת הברכה״ שכמה וכמה ברכות אנו שומעים ממנה, כי זהו כלל גדול אצלנו, שמי שמתחיל בתהו ובהו הוא יגמור בזאת הברכה, אבל מי שמתחיל בזאת הברכה הוא יגמור בתהו ובהו. אצל הצדיקים ״תחילתם יסורים וסופם שלוה״, ואצל הרשעים להיפך ״תחילתם שלוה וסופם יסורים״, זאת אומרת, הצדיקים מתחילים מבראשית ומסיימים בזאת הברכה והרשעים להיפך, מתחילים בזאת הברכה ומסיימים בבראשית, שבזה היה כאמור גם כן ההבדל בין הלוחות הראשונות להלוחות האחרונות, הראשונות הותחלו בקולי קולות ולבסוף נשתתקו כליל, והאחרונות הותחלו בחשאי אבל קולן הולך וחזק מדור לדור.

וזהו גם כן ההבדל בין נביאי האמת לנביאי השקר, הראשונים התחילו בחשאי וקולם היה בתחילה כקול קורא במדבר, אבל לאט לאט כבשו בקולם את כל הלבבות של בני אדם, והאחרונים, נביאי השקר התחילו לנבאות בקולי קולות אבל לבסוף נשתתקו לגמרי ולא נשאר מנבואתם זכר ושריד.

ואמנם גם שבת בראשית הוא יומא דפגרי מעט, אבל עיקר השמחה שמחת תורה אנו חוגגים לא בשבת בראשית, בהתחלת התורה, אך בשמחת תורה, בסיום התורה, מפני כי גם מהתחלת התורה וגם מסיום התורה אנו רואים כי ״טוב אחרית דבר מראשיתו״.