הרחב דבר על בראשית מא

ובמדרש אי׳ ע״ז הענין בקש לץ חכמה ואין ודעת לנבון נקל. בקש לץ חכמה ואין אלו החרטמים וחכמי מצרים. ודעת לנבון נקל זה יוסף. הביאור ע״ז שהלץ שאינו רגיל ליגע א״ע למצוא ענין חכמה עמוקה בעת שאין השעה מכרחתו. ע״כ בשעה שהענין ניתן לו למצוא דבר חכמה מבקש אותה במקום שאין שם ענין עמוק. אבל נבון שהוא יודע דרך להעמיק בחכמה מבין מקומות שאין שם דבר העמקה. כך חרטמי מצרים בקשו בזה החלום דבר חכמה ודברים רחוקים ולא הבינו כי אין כאן דבר חכמה אלא כמשמעו. ויוסף הבין האמת:

וזהו דכתיב בתהלים ק״ה. שמו אדון לביתו ומושל בכל קנינו לאסור שריו בנפשו וזקניו יחכם. פי׳ שריו שרי הצבא אסר אזור גבורה בנפשו היינו שיוסף בעצמו הראה להם דרכי מלחמה. וזקניו המה זקני המדינה ושופטיה. יחכם למדם חכמת המדינה והמשפטים:

והנה יותר היה ראוי לומר את עניי. ומש״ה דרשו בב״ר פע״ט יוסף שכח תלמודו שנא׳ כי נשני אלהים את כל עמלי ולהלן הוא אומר נפש עמל עמלה לו והוא פלא. איזה הודיה לה׳ שייך ע״ז. אבל הענין שכבר ביארנו לעיל ל״ט ו׳ שיוסף הצדיק לא היה שוקד בתורה כ״כ וע״כ נענש במעשה אשת פוטיפר והיה משכח מעט מעט ולא מאונסו כ״כ. והיה להצדיק הלז מזה רוב צער. אך עתה שהזמין ה׳ לידו עסק של טורח צבור שהוא ג״כ משכח תלמודו כדאי׳ בש״ר ריש פ׳ וארא. והוא חשוב ומרוצה כת״ת כדאי׳ בירושל׳ ברכות פ׳ אין עומדין. העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה. ומכש״כ במקום פי״נ. ע״ז נתן הודיה לומר כי נשני אלהים וגו׳ ולא מעצמו: