חנה אריאל ויקרא עד

ל"ת היינו שנדחו כל הדינין במדרי' האלקות וירדה השנאה רק לעכו"ם על ישראל שהן מקנאין כנ"ל (ומחמת זה נתחלף הי"ה דמצוה בא"ת ב"ש). ונמצא מובן שבמעמד ה"ס שארז"ל בו ישראל שעמדו על ה"ס פסקה זוהמתן וזכו לקירוב בפו"מ לקבל אנכי הוי' אלקיך וזהו המכוון במ"ש שירדה שנאה כלומר שנדחית ממקומה האלקית דאצי' וירדה לעכו"ם דאזלעו"ז בבי"ע. אבל למעלה נטהר לגמרי. וזו היא התמי' מה ענין שמיטה. מה שנגלה ונמצא בישראל כשהן יושבין על הארץ קדושתה עלי' לקדש פירותי' בשנה השביעית אצל ה"ס. דבה"ס לא נעשה אלא דחיית הדינים שיוכל להיות מ"ת אנכי ה' אלקיך (וזה הוא בבחי' דכורא דוקא והשמיטה היא התפשטות בחי' הנוק') שהדינים נדחו מאלקו' לגמרי אל מקום העולמות ונטהרו ונתקדשו ישראל בקדושתו של הקב"ה בדרך עלי' ממטה. ומה סמך ענין לו לה"ס מה שע"י ישראל תתפשט קדושת שביעית במקום העולמות דוקא ותהי' כל תבואתה גם לחיה אשר בארצך. ואין לומר שמחמת דחיית הדינין למעלה הוא סיבה שתוכל קדושת שביעית להתפשט בעולמות ולא יעכבו הדין ע"ז. דעכ"פ לענין זה אין לו שייכות כ"א בבחי' המשכן דושכנתי בתוכם בחי' השכינה דמל' דאצילות שעי"ז תהי' כל תבואתה בקדושת שביעית וק"ל. וע"ז מתרץ לומר לך מה שמיטה נאמרו כללותי' ופרטותי' בסיני. ונת"ל פי' פרטותי' שיוכלו להרגיש בכח הדעת דמשה עכ"פ את כח המצות שבהם והיינו הדעת וההרגשה באור וכח שמבחי' דכורא). אף כל המצות כמ"כ הם שיש מהם הרגשת הדעת בישראל קודם בחי' התפעלות אלקות שבאה מן המשכן (בחי' נוק'). ודלא כר"י שאמר שלא באו הפרטות אלא בכח המשכן ואוה"מ. וזה מוכח ממצות השמיטה דוקא. דאלו ממצוה אחרת אלמלי אפי' הי' כתוב שנאמרו פרטותי' בסיני הי' עדיין מקום לומר שדוקא אותה המצוה נאמרו בה הפרטות בסיני (והיינו הכח וההכנה שיוכלו לקבלה ולהתפעל ממנה בבחי' השכינה במשכן). ולעולם כל ענין הפרטות הוא כדעת ר"י שאינן אלא בבחי' השכינה באוה"מ. ולכן מסתמא כל המצות נאמרו פרטותיהן באוה"מ. אבל כשזה נאמר בשמיטה שהפרטות נאמרו בסיני ע"כ פי' הפרטות הוא הדעת וההרגשה (מבחי' משה הדעת הכללי דכ"י) לכח המצות ולא בחי' ההתפעלות. דאלו בחי' ההתפעלות ממצות השמיטה הוא מבחי' השכינה דוקא שהיא קדושת השביעית כנ"ל. והשתא לא קשי' נמי למ"ד יש מוקדם ומאוחר כתורה כנ"ל בהערות. דלעולם שמ"ש בפ' זו דבר אל בנ"י הוא ג"כ מה שנשנה באוה"מ כמו בכל המצות. אלא שבמצות השמיטה הוצרך להזכיר בה בפירוש שנאמרה בה"ס (בבחי' הדעת דדכורא הנ"ל). לפי שעיקר המצוה הוא בבחי' השכינה דוקא כנ"ל. ולמ"ד אין מוקדם ומאוחר בתו' דלפ"ז ודאי יש לומר שזה הי' מעשה קודם הקמת אוה"מ. וא"כ לא נז' בתו' מפורש מה שנשנית מצוה זו באוה"מ. צריך להבין ולקרב אל השכל איך בא כח המצוה מן התו' בישראל על המשכת קדושת הארץ דשביעית (שהוא בבחי' הנוק' דוקא). שהוא כח השכינה כנ"ל. וגם אפי' למ"ד יש מוקדם ומאוחר כנ"ל ונאמרה תורת מצוה זו באוה"מ יש להבין הלא המצוה היא כי תבאו אל הארץ דוקא שזהו בבחי' פ' העיקרי דוקא ומה ענינה באוה"מ שהוא פ' ההארה. ומפ' העומר שנא' ג"כ כי תבואו וגו' לק"מ איך נאמרה באוה"מ. דהא יש עכ"פ ענין מצות העומר גם עכשיו ומכ"ש במדבר שהקריבו ק"פ שממילא שייך אחריו ענין העומר וכמ"ש בענין לפסח. וזה יובן עפ"י הידוע בי"ג מדות שהתו' נדרשת שיש כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט. ויש כלל הצריך לפרט שמרבין בו כמה פרטים. ומבואר בפרש"י ז"ל דכשהכלל ידוע ומבואר בעצמו א"כ לא בא הפרט אלא לפרש שאין בכלל אלא מה שבפרט. אבל כשאין הכלל מובן מעצמו כמ"ש וכסהו בעפר שאין ידוע אם הכיסוי הוא שלא יהא נראה הדם כלל דהיינו כיסוי בכלי או כיסוי במה שנבלע ומתערב בו ולא נכסה לגמרי. וזהו כלל הצריך לפרט. בא הפרט רק לפרש שמן