חנה אריאל ויקרא עא

למה יגרע דין שמיטה מכל מצות שנאמרו בסיני. ואם הכונה למה כל המצות נאמרו באוה"מ ובשמיטה כתיב בה"ס. וה"פ למה נתייחדה שמיטה להיות נאמרה בה"ס. א"כ אין התירוץ מספיק היטיב. דהרי אם היתה מצוה אחרת מתייחדת להאמר בה"ס ג"כ היינו למדין כן. (ולפמשנת"ל בפהקו"ד דאוה"מ הוא פ' הארה שבמדבר ולא שייך בו ענין שמיטת קרקע. א"כ אדרבא דוקא בה"ס שייכות לשמיטה ולא לאוה"מ). ושבתה הארץ שבת לה' משמע תיכף לכניסה שבת. ואח"כ אומר שש שנים ובשנה השביעית שבת לה'. ואח"כ מצות יובל. וידוע בסה"ק דיובל הוא בבינה ועולם החירות. א"כ י"ל למה אינו יו"ט אפי' לגבי כל המלאכות כיוהכ"פ שהוא בבינה. ובפ' בחקתי ברכות וקללות ואח"כ כתי' אלה דברי הברית. למה נק' ברכות וקללות בשם ברית. גם יש להבין למ"ד יש מוקדם ומאוחר בתו' שהמוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר. איך יתפרש פ' זו שאחר שויקרא אל משה וידבר מאוה"מ כמה פרשיות אח"כ וידבר בה"ס. ואין סברא כלל לומר שחזר אח"כ ודבר אתו בה"ס

ידוע שענין התהוות יש מאין הוא בכל עת ובכל רגע כמ"ש ברוך אומר ועושה. פי' שע"מ שבהן נבה"ע הקב"ה הוא אומר אותם כלומר שהדבור הוא קיים לעד כמ"ש ודבריו חיים וקיימים. ומן הדבור הזה דע"מ מהן מתהוה העולם תמיד כדמיון האור המאיר בבית מן הנר הדולק שהאור בא בכל עת ורגע מן הנר ומתפשט בבית שהרי כשמסלקין את הנר אין כלום מן האור נשאר בבית. ככה מן הע"מ מאיר ומתפשט התהוות העולמות תמיד ואין לעולמות שום הוי' בעצמותם רק מתהווים בכל רגע ורגע מן הע"מ. ולזאת נברא האדם שכתוב בו וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נ"ח. וארז"ל שנברא ממקום אבן שתי' שממנו הושתת העולם. פי' שהוא נקודה אמצעית שבארץ שממנה הושתת ונתפשט לכל הצדדים. ולכן האדם שנוצר גופו משם הוא כולל כל הכחות שבעולם ויפח באפיו נ"ח שאין זה לשון בריאה מאין ליש. אלא כבי' מרוח פיו של הבורא ב"ה שהוא במדרי' אלקות הבורא משם בא הרוח שנפח באדם הנ"ח. והנ"ח הוא כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראת פי' שהבאת אותה בבחי' בריאה דפ' הנשמה בתרי"ג כחות ורצון ושו"מ. אבל שרשה ועיקרה טהורה היא מטה"ע כידוע והוא הניצוץ אלקות דרוח פיו ית' ויהי האדם לנפש חיה. פי' שע"י התקשרות פרצוף הנשמה בגוף נעתקו כל הכחות דנשמה להיות בערך הגוף כראי' ושמיעה גופנית כידוע וממילא בא גילוי הניצוץ אלקו' דבורא גם הוא לבחי' גילוי אורו בערך מקום מדרי' הגוף. ולכן אי' בזוהר ובתיקונים שכשהי' האדם מהלך בארץ הי' אומר לבהמות וחיות באו ונשתחוה נכרעה נברכה לפני ה' עושנו. והיינו שהי' מאיר עליהם אור הבורא שממילא נמצא בהם ביטול אצלו ית' רק שלפי שבא מצומצם בערך הגופני לכן לא הי' הביטול במציאות לגמרי אלא בבחי' יש דוקא המרגיש הביטול האמיתי לאחדות הבורא. נמצא שבזה הביא האדם בעולם כח הוי' גמורה כלומר שיהי' להם מציאות קיים לעד ונצחי (כי אף יתעלו בעילוי המדרי' כמו ענין שעתיד הקב"ה לחדש עולמו במדרי' עליונה יותר. אין ביטול והעדר מציאותם הגופני דיש ודבר שהם עתה. אלא שהוא עצמו יזדכך ויתעלה במעלה ומדרי' עליונה). רק ע"י חטא אדה"ר איתא שנשרו ממנו הנשמות פ' שנאבד ממנו הכח שהי' לו לגלות בכל כחות העולם שהושתת מאבן שתי' מאור אלקות הבורא. וזהו כל הנשמות שהיו כלולים באדה"ר. ונסתלק מן העולם כח ואור ההוי' הנצחיות הנ"ל. אבל הוא עצמו עדיין עוד נשמת רו"פ ית' בו. ולכן דיבר ה' אתו ככתוב. עד שבא אאע"ה וקיים עלמא כמ"ש בזוהר. כי נגלה עליו (כמו שהוא נשמה בגוף) אדון הכל. והיינו שנתגלה ונתפשט אור האלקי דניצוץ אלקות ממש בכל אברי נשמתו וגופו עד שנעשה בבחי' מרכבה ממש.