חנה אריאל ויקרא מג

והעמקה) ודוקא בבחי' זו שהרי עצמות החסד אינו מלובש כלל שמתגלה בסור הסודר רק שגילוי השפעה זו היא בבחי' עקשות לבד למעלה מטעם ודעת ד"מ חיצונית המדות וההטבעה לאהוב מתוק וכו'. ולכן אין המילה והפריעה מלאכה כלל שתמנע אותם השביתה כי זאת המלאכה אינו היפך המנוחה והשביתה כלל כמו משל הבעה"ב בחצרו שגם שמוציא מבית לחצר וכדומה שאין זה נק' מלאכה כלל כי באמת אין המלאכה מה שמוציא מבית אפי' לחצר השותפין רק מה שמשתמש בהוצאה זו ברשות חבירו וד"ל. וכך בבחי' העולמות עצמן שהצמיחה והגידול הוא כסדר שהוא מבחי' חיצוני' נה"י דא"ק שלגבי בחי' זו אין הבירור שנעשה בצמיחה וגידול וש"ד שנברר הפסולת מאוכל נחשב לטורח היפך המנוחה כלל כי אינו בערך טורח כלל כי אין המלאכה חיצוני' וגוף הפעולה רק מה שיש בענינה כמשל ההוצאה מבית לחצר שאינה מלאכה רק לגבי מי שיש זולתו בחצר וכנ"ל. וכמ"כ חיצוני' וגוף העשי' הגשמי הוא מחיצוני' נה"י דאד"ק שלגבי בחי' חיצוני' השפעתו אין שום הבדל מדרי' עולמו' בי"ע כמו משל העור והבשר ששוה בכל האברים ותחתית העקב הוא בראש העשי' (אולי הוא כמו שעשי' הוא חוץ לעור ובשר וד"ל) רק שבהארה שבפנימי' העולמו' יש הבדל עילוי המדרי' כמו החיות שבמוחין וכו' וכמ"כ מילה שהיא תיקון החיצוני' דוחה שבת שהוא עליית הפנימית

פ' אחרי וקדושים

וידבר ה' אל משה אחרי וכו'. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן וגו'. וקשה מאי אמר בדבור הראשון שכתוב וידבר מה דבר. שלענין דבר אל אהרן הרי כתיב אמירה אחרת. ובזהר תירץ שאת זאת הודיע ה' למשה בדבור הקודם שמיתת בני אהרן היתה בקרבתם אל ה'. אך עדיין אין מיושב לגמרי כיון שמזה נמשך הדבור לאהרן לא הול"ל עוד ויאמר וגו' והול"ל ועתה דבר אל אהרן. ועוד י"ל אם הדבור הוא אחרי מות שני בני אהרן למה הפסיק כ"כ בדיני או"ה וטו"ט בג' פרשיות. וגם י"ל ענין וכפר על הקדש מטומאות בנ"י ומפשעיהם לכל חטאתם שאינו מובן הלשון כלל. פ' עריות נאמר בפ' אח"מ בלאו גרידא. ואח"כ בפ' קדושים נאמרו העונשים. בפ' קדושים תהיו כי קדוש אני. ובמדרש יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. ופשט הכתוב מורה דכי קדוש אני הוא אדרבא נתינת טעם לקדושים תהיו

ידוע החקירה בספרים עפ"י משרז"ל שהאבות קיימו כל התו"כ עד שלא נתנה אם היו עוברין על ד"ת אז אם היו חייבים ויראה דלפי מה דקיי"ל האבות הן הן המרכבה אין מקום לחקירה זו כלל. כי ענין המרכבה נת"ל בכ"פ דהיינו שנגלה עליו אדה"כ לאאע"ה שהוא בחי' המוחין עליונים דז"א למעלה כי ז' ימי הבנין הם מצומצמים בערך העולמות. אבל המוחין הן בחי' הפנימית ועצמות כמש"ל פרהק"ו באריכות. ולפי שנגלה באבות בחי' המוחין נעשו מרכבה ממש כמשל ודוגמא בחי' המוחין דחכ' ושכל למטה שכשהאדם טרוד בשכל אין פונה לדבר אחר ואם יפנה יפסק השכל (אבל במדות ושאר כחות אינו כן) וככה האבות משנגלה עליהם בחי' המוחין הנ"ל. לא נמצא אצלם כח אחר כלל ולא יכלו ליפסק מן הגילוי הנ"ל, ולכן א"א הי' כלל שיעברו על התורה כמ"ש בכאריז"ל על מי שיש לו נשמה דאצי' שא"א שיחטא כלל וכשהגוף רוצה לחטוא מסתלקת ממנו הנשמה דאצי' לפי שבחי' נשמה דאצי' הוא מלשון אצלו בתכלית הביטול אין לה מציאות אחר מבלעדי רצונו ית'. וככה האבות כשנגלה עלי' אדה"כ בבחי' המוחין כנ"ל לא הי' אפשר להם לחטוא כלל). אך כתיב וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וגו' לתת לזרעו ונת"ל כ"פ הפירוש דהיינו שהכריתות ברית הי' שגם נשמות שהן שלא בבחי'