חנה אריאל ויקרא קד

בגוף. אבל האדם אשר פרצופו בבחי' המדות שענין המדות בחי' אה' או כעס על זולתם עיקרם להראות איך שהוא בעצמו עומד כעת על זולתו. ולא פעולה הנמשכת מאתו בפו"מ לזולתו. כמו כשמשפיע טוב מצד האה' יתפעל האהוב מלבד ענין הטובה שנעשית מחמת האה' אף זאת ממה שהוא אהוב אצלו. וכמ"כ בהיפך בקצפו על זולתו מחמת הכעס מתפעל הזולת מענין שהוא בכעס עליו יותר מהדברים היוצאים בקצפו נמצא שזהו מראה כחות עצמות איך שהם עומדים לעצמם על זולתו. ויתכן בזה מ"מ בחי' פ' גמור היינו בחי' חב"ד הוא השמירה להמדה שתתקיים בטוב דהיינו שלא יקרב לזולתו מצד האה' לעין כל שבזה יזיק לו. וגם בחי' המדידה מה יעשה מצד אהבתו אם יתנהג עמו בגילוי או בהפכו. וחג"ת הוא מה שימלאנו לבו באה' או כעס. ונה"י הפעולה הנמשכת מזאת האה' או הפכו. אבל כולם משתמשים רק לענין המדה עצמה שהוא ענין חיות נפשו לעצמו איך שעומד לנגד זולתו. וא"כ המובן שהארת נפשו בגופו ג"כ מחיות עצמה כמו שהוא בגוף. ולא כחה להחיות הגוף רק מדורה לעצמה כמו שהיא בגוף. כי בלעדי הגוף אין לה מדותי' שהמה עתה בגוף. אבל עתה כשהיא בגוף תגיע מדת האה' והכעס לעצמותה. והאדם שפרצופו בבחי' חב"ד הנה כל עסקו להשיג מושכלות שאינם שייכים לו לעצמו כלל ולא לזולתו רק כאשר יטעון ראובן כך ושמעון כך איך יפסוק ישרת השכל בזה. או חכמת התכונה מהילוך הגלגלים שאינו נוגע זאת לעצמו ולא לזולתו רק שמראה כחות עצמיי' שבנפשו שקבוע בנפשו כח שכל להכיר כל החכמות שבעולם. ומשמש בו להוציא מן ההעלם אל הגילוי. ועכ"ז יתכן בו פרצוף שלם ג"כ דהיינו ע"ד חב"ד שבחב"ד פרצוף הג' וחב"ד שבפרצוף הב' וחב"ד שבפרצוף הא'. פי' שכל ההכרה כל החכ'. ושכל השומר את המדה. ושכל המכיר במצוייר הפעולה. המה בבחי' פרצוף זה ג' בחי'. דהיינו שכל ההכרה נק' בשם חב"ד. ושכל שומר המדה זהו חג"ת שבחב"ד. ושכל המכיר במצוייר זהו נה"י שבחב"ד. אבל באמת יתכן בו פרצוף שלם ע"ד חב"ד חג"ת נה"י דהיינו שכל ומדות ומעשה. ויובן זה עד"מ מאיש קדוש וטהור שכל פעולתו ודבורו ואהבתו ויראתו הכל בבחי' הקדושה אלקית כידוע. נמצא שאף פעולתו הגשמי הוא בבחי' קדושה שלמעלה מחכ'. ככה יתכן באדם שפרצופו חב"ד אף בפעולתו נראה ונגלה כח הכרתו שבנפשו בחכ' שבעולם. וכמו ע"ד מכלכל דבריו במשפט וכמ"כ במדותיו. וע"ד ג' מיני אדם יובן בעבודה אלקית שישנו ג' מיני אדם הנ"ל. דהיינו יש מי שעובד את ה' באמת ובחמים ובמצותיו חפץ מאד ועוסק בזריזות ומתחכם איך שיגיע אליו מצוה שיקיימנה. ועכ"ז הוא בבחי' אדם החיצון. דהיינו שאין מאיר בגופו מהארת נפה"א כ"א שיקיים תו"מ בפו"מ אבל האדם שפרצופו בחי' חג"ת אזי יאיר נפשו בגופו ענין אהבת ה' ויראתו וכל עסקיו בתו"מ בפו"מ בגין לדבקה בו. וכמ"ש וכי אפשר לדבקה בו אלא הדבק במדותיו וכו'. והשגתו איך שלא תופר אהבתו ויראתו דהיינו בע"כ אתה חי ודומיהן. והאדם שפרצופו בחי' חב"ד היינו שהשגתו להכיר את בוראו איך שהוא ממכ"ע וסוכ"ע והתפעלותו בחי' אלקות ממש. ועסקו בתומ"צ בגין ליחדא שמא דקוב"ה וכו'. ובאדם כזה מאיר נפשו בגופו איך שהיא בעצמותה טרם דביקותה בגוף. וזהו אדם פנימי. ועד"ז יובן למעלה ג"כ בז"א דאצי' שיש ג' בחי' אדם פנימי ואמצעי וחיצוני ונעשו מג' פרקין דחב"ד כידוע ומבואר בע"ח. היינו אדם חיצוני הוא בחי' או"כ דאצי' להוות עולמות בי"ע שאיננם מגלים אור האלקי כ"א שיתהווה העולמות. ואדם אמצעי היינו בחי' התגלות או"כ דאצי' איך שהוא נשמת כל חי של העולמות והיינו כבי' מדור עצמותו בעולמות. ואדם פנימי הוא התגלות עצמותו דלאו מכל אילין מדות כלל ע"י או"כ דאצי' בבחי' העולמות והיינו שכל עולמות בי"ע המה רק גילוי' לגלות עצמותו דלאו מאמא"כ בבחי' או"כ דאצי'. ובזה וחלו מה שיפלא