חנה אריאל שמות שטז

אשר פקד משה ואהרן. משה שוש' דמלכא להביא את המלך אל העם היינו וירד ה' על הים דמ"ת. ואהרן שושדמ"ט להעלות כללות נש"י אל בחי' הראי' דמסתכלים למזרח ושומעים את הקול הנז"ל שזהו ענין כלל המ"ת ואתה הראת לדעת כנ"ל. וז"ש ע"פ ה' ביד משה) וכמ"ש ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן כלומר שהם מכסים על פני אהרן אביהם להביא אורו וכחי בסגנון אחר שלמטה ממדרי' של אהרן אביהם. דאהרן אביהם הביא בישראל בחי' ההסתכלות שבשעת מ"ת וגם מזה בא להם עדים מהר חורב שאף שאחר המ"ת נא' שובו לכם לאהליכם לעסוק בכל עניני העולם בדרך ארץ אעפ"כ נשאר בהם הכח להתקשט בו באותה ההסתכלות שבשעת מ"ת. ואחר חטא העגל שנאמר ויתנצלו את עדים מהר חורב נשאר להם הכח ועוז דאמונה הנ"ל דה' אחד הנז"ל שהוא בבחי' למעלה מן הדעת כנ"ל. ובכהונת איתמר המכסה פני אהרן ומאיר בבחי' הדעת דוקא עי"ז בא עבודת הלוים הנ"ל. וכהונה זו דאיתמר הוא על פני הבחי' באהרן מ"ש ואהרן אחיך יהי' נביאך כנ"ל הביאור ממשל הלבנה רק שהוא בבחי' היחוד דאחד ובאיתמר הוא על ידי בחי' ההתבוננות וקירוב ענין אלקות הממכ"ע אל השכל אנושי וע"י זה יתפעלו כחות הנפ"א בגוף בבחי' העלאה ממטה למעלה בבחי' הגבורות דלוים (אבל אלעזר שגם הוא כהן ועפ"י אהרן אביהם כהונתו היתה עפ"י הבחי' באהרן מה שהוא שושדמ"ט להעלות נש"י עצמן אל היחוד קובה"ו סובב וממלא דמ"ת והסתכלות כנ"ל לכן הי' נושא את הקטורת שהוא התעוררות הדביקות אחר ענין ההתבוננות והתפעלות. כמ"ש בדרוש פ' תצוה שהדביקות הנ"ל הוא דמיון ודוגמא ליחוד דמ"ת הנ"ל. וידוע שהיחוד מעורר ברכה וקדושה והוא קדושת שמן המשחה. וזה שדקדק בכאן לומר. אלה פקודי המשכן משכן העדות הנ"ל בחי' הנוק' עצמה הוא ביד איתמר אבל ביד אלעזר הוא בבחי' היחוד דדו"נ למטה בבריאה יצי' עשי'). ומ"ש בצלאל וכו' עשו וכו' ואתו אהליאב וכו' חרש וחושב וגו'. הנה ענין בצלאל הוא גם כן דוגמת משנ"ת כאן המשל מחמה ולבנה שהחמה מאירה מעצמה והלבנה בבחי' מקבל ושעי"ז יכולה להביא את אורה גם במקום החשך. ככה יובן דבבצלאל אמרו יודע הי' בצלאל לצרף אותי' שנבראו בהן שמים וארץ שנא' ואמלא אותו רוח אלקים בחכ' בתבונה ובדעת. וכתי' ה' בחכ' יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו כו'. פי' שבבצלאל הי' בחי' רוח אלקים דחב"ד שבו נבראו העולם בבחי' יש ודבר נפרד לעצמו ע"י מדת ההתנשאות וכנ"ל. וידוע שהוא ענין בחי' אותי' הדבור שנק' אבנים בחי' דומם המכסה ומעלים מאד את אור השכל וכן למעלה בדבר ה' שידוע שהוא מדת המל' האותיות הן מעלימים החיות המצומצם שבהן לכל נברא ונברא פרטי כערכו ומדריגתו כמ"ש בתניא רח"ב נמצא שהאותיות מעלימים ומסתירים אור החכ' ותבונה ודעת שנברא בהן העולם שלא יהי' נגלה בעולם ע"כ נעשה העולם יש גמור בבחי' ק"נ שאפשר ח"ו לשכוח לגמרי על חידוש הבריאה מאין ליש. ולהיות שבצלאל נתמלא מרוח אלקים זה בגילוי בקרבו הי' יודע לצרף ולתקן את האותי' שנבראו בהן שו"א שלא יעלימו בחי' האלקות דואתה מחיה את כולם. והוא מלשון מארז"ל מה איכפת לי' להקב"ה בין שוחט מן העורף וכו' הוי לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות הה"ד כל אמרת אלוה צרופה וכו' ובצלאל הי' יודע לצרף כן מעצמו מרוח אלקים שבקרבו הוא דוגמת החמה הנ"ל. הוא עשה את כל אשר צוה ה' במשכן דהיינו להיות ושכנתי בתוכם (אחר מ"ש ועשו לי מקדש). וכנ"ל שבסגולת המשכן יהיו כל עם בנ"י אפילו בעת עסקם בד"א בלתי שוכחים כלל וכלל על בחי' ואתה מחי' את כולם בבחי' חיות פרטי לכל נברא ונברא וכל זה בצלאל הוא העושה ע"י שמצרף ומתקן את האותיות בחכ' ובתבונה ובדעת (ולא במעשה חרש וחושב וכו') שבקרבו כנ"ל. אך להיותו בחי' חמה איך יבוא האור ממנו בכל העם לשון עוממות וחשך. הוא מ"ש ואתו אהליאב