חנה אריאל שמות שג

להביא אותו אל משה וביאור הדבר הוא שע"י המורגש דתבנית המשכן עלו אל בחי' ויאמינו בה' ובמשה עבדו כנ"ל והבן. עלי' ב' היתה ע"י ויקם משה את המשכן בדבר ה' שאמר בא' לחדש תקים את המשכן ומשחת אותו כו' שהוא כעין עלי' ג' דפ' כי תשא וכאן היא קודמת. ואח"כ עלי' שע"י אהרן במ"ש והלבשת את אהרן את בגדיו ומשחת אותו שזהו כענין עלי' ב' דלעיל בפ' תשא שהוא התפעלות המקבל בבחי' השמיעה טובה שמקומה עכשיו אחר בחי' עלי' ג' דוקא. וזה ית' לפנינו אי"ה בענין קהל ועדה וישראל. ועם האמור יובן דדוקא בבחי' המשכן דועשית דמשה (בבחי' הלוחית הראשונות כנ"ל) באה מצות שבת אחר עשיית המשכן וכמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם פי' הדבר שע"י העליי' דמקבל לקבל את בחי' ושכנתי בתוכם שע"י ועשית דמשה והמקבל הוא נברא בבחי' אותי' הנברא (קודם הבירור שע"י בצלאל) מקבלים המה ע"י כח הפועל (אותי' הבורא) שבנפעל. והנה הכח הפועל הוא מלובש ומתעלם בנפעל. רק שבשבת הוא מתעלה ומתרומם מלהיות מלובש בנפעל כמשנת"ל והשבת ניתן לישראל כמ"ש כי אות היא ביני וביניכם. פי' שבחי' התגלות כח הפועל שלא ע"י התלבשות בבחי' אותי' הנברא ונפעל אינו אלא לישראל לבדם ובשבת דוקא. ואז ידעו ויבינו את בחי' ושכנתי בתוכם בעליל. וזהו לדעת (ממש) כי אני ה' מקדישכם בקדושת ושכנתי בתוכם. אבל כשחזר המשכן להיות מתחיל מצירופי אותי' דחב"ד דבצלאל. הרי נהפוך הוא שמן בחי' השבת כאמור דאות היא ביני וביניכם לדורותיכם דוקא זכו וקבלו כח להיות ענין התיקון והבירור ע"י מעשה בצלאל כמשי"ת אי"ה בפי' פסוקים דויקהל. וכן בשבת ניתנה תורה שממנה תחה"מ כנ"ל להחיות המתים דמלכים דתהו שזהו עליון נורא ופנימי הרבה על בחי' התלבשות דכח הפועל בנפעל. ולכן ניתנה בשבת דוקא שבה עליות כח הפועל כנ"ל. ואם לא היו נשברים לוחות הראשונות. הרי אמרו חרות על הלוחית א"ת חרות אלא חירות ממה"מ. ולא היו צריכים לפרה אדומה כלל. (ואפשר דמתי אוה"ע לא היו מטמאין אותם כלל מפני הבדלת ערכם לגמרי אז). וחוקת התו' לשין נוק' הי' הפרצוף הארה דמשכן בכח העשי' דמשה בתכלית העילוי ושלימות. אך אחרי כן שע"י המשכן ככל הנ"ל הי' עכ"פ בחי' ושכנתי בתוכם (אף שההשגה והרגשה שלהם הי' רק ע"י בחי' בירור אותי' הנברא וקירון עור פני משה כנ"ל) לבטל מעליהם קליפות החיצוני' דנחש שרף ועקרב שבמדבר (ע"י עבודת הלוים כנ"ל). וגם תיקון טבעיות גופם לעשות הכנה לבחי' פב"פ גם בפ' העיקרי. שכ"ז הוא בא מבחי' הנוק' ממכ"ע (אבל מבחי' סוכ"ע אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו ולא יתבטל עדיין מן בחי' פנימי', דבחי' ממכ"ע). הוצרכו לפרה אדומה (פי' שיאיר אור הנוק' בבחי' זו דבחי' הטומאה דמיתה כמו שעתיד להיות מבחי' הדכורא תחה"מ כנ"ל כשיבא הסובב בבחי' גילוי לע"ל). לטהר גם טומאת המת מעליהם שלא יחשך אור הפרצוף גם מטומאת מת. והנה ענין הפליאה בפרה אדומה כמ"ש שלמה והיא רחוקה ממני אינה על ענין ההיפך דטהרת טמאים וטומאת טהורים כנ"ל בהערות. אלא עיקר התמהון בזה הוא. דמאחר שהוא חוקת התו' שממנה תחה"מ ושלכן דוחה היא את הטומאה. איך יבוא ממנה ענין טומאה כלל שעכ"פ כל בחי' טומאה הוא מלשון ונטמתם בם טמטום והעלם החשך דסט"א, מי יתן טמא מטהור וקדוש. וזה נעלם מכל העולמות דקדושה שנבררו והובדלו מן הקליפות ולא יוכלו לעמוד על הדבר איך מקדושה עליונה כזו תצא טומאה. אמנם הנה גם זה לעומת זה עשה האלקים גם קליפות ממש מן הכלים הנשברים דתהו מה שהבדיל מהם לרעה אך גם בזה הענין הוא כנ"ל דאין זה תימא על מה שעשה האלקים את הסט"א ונתן לה מציאות בכח הפועל שלו כבי' שפעל מציאותה כמ"ש עשה האלקים כי ידוע שבאמת מציאות הקליפות הוא רק הניצוץ הנשאר בהן שעתיד להתברר ולעלות ע"י כפי' והעברה