חנה אריאל שמות רעג

לתקן לכן וישבר אותם (את הלוחות). ואמר מוטב ידונו ישראל כפנוי' ולא כאשת איש כי הפנוי' פוגמת בעצמה לבד והיינו בכח שיש לה משבאת לידי מדה זו כנ"ל בפי' דבר זה. אבל האשת איש כתי' ומעלה מעל באישה שפוגמת גם באישה והיינו רוחא דילי דשדי בגווה כידוע. ככה יובן שעד שלא ניתנו הלוחות לישראל לא הי' הפגם מגיע רק בכת מדה זו שניתן להם לעצמן במ"ת משא"כ ע"י הלוחות היו נידונים כא"א וק"ל. עד שאמר לו הקב"ה למשה פסל לך שני לוחות אבנים כו'. וכתבתי על הלוחות וכו' שצריך דוקא אתעדל"ת בבחי' הדעת דוקא והיינו שהוא יפסול האבנים ולא מעשה אלקי' מאליו וממילא מהתפעלות אלקות כראשונים (וכ"ה הדין שהכוונה לצאת י"ח מעכבת במצוה והיינו באי' הדעת וידיעה שזאת היא מצות ה'). וכתבתי על הלוחות וגו' ולא חרות וכו' כראשונים שהוא גילוי יותר ומתפשט בכל מקום כמשל המוגמר הנ"ל ששורפים הבשמים אז הריח מתפשט מאוד לכל הבית אבל כשאינו שורף הבשמים אין ריח הבשמים אלא גנוז בהם והסמוכים להם מתבשמים בו רק שכל הרוצה יבוא ויסמוך א"ע ויתבשם ויזכה לבחי' מכתב אלקים כנ"ל וענין מתן התו' שנק' בשם נתינה ורז"ל אמרו שנתינה דבר הנפסק הוא ולכן מברכין שנתן מחכמתו לבו"ד ושחלק מחכמתו ליראיו חלק הוא דבר [שאינו] נפסק. וי"ל למה אמרו לשון ליראיו ולא אמר לעמו או לבני בריתו או לבניו ומה ענין ליראיו דוקא לחכמתו וכבודו. אלא כנ"ל דלמי שיש לו בחי' הביטול בעצם דחכמי ישראל הן הן הנק' ליראיו. והתפעלות אנשים כאלה הוא התפעלות ממש כנ"ל לכן בהם נאמר שחלק. ולמי שאין בו בחי' היראה וביטול הנ"ל אין בו אלא בחי' ונתן. וכן הוא במ"ת לאותן שאין להם בחי' הביטול והתפעלות אלקות כנ"ל. ולזאת באו הלוחות שיהי' גם בהם כח הפועל אלקי ממש בתורה ומצות כנ"ל

ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך וגו'. הנה י"ל אחר שאומר אם מצאתי חן בעיניך דהיינו שכבר מצא מהו שאומר אח"כ הודיעני וכו' למען אמצא חן וכו' והלא כבר מצא וכו'. וגם במ"ש הודיעני דרכך שלשון דרכים ודאי אינו שייך אלא על מדרי' האצילות והשתלשלות. וא"כ איך עי"ז אימר ואדעך דמשמע למהו"ע והלא אמר בזוה"ק לא תעשון אתי אלהי כסף וכו' אע"ג דלי הכסף וכו' אפ"ה לא תעשון אתי כלומר אותי. דהיינו שהוא לאו מאמא"כ כידוע. ויתר על כל צ"ל במ"ש ואדעך איך שייך עליו ית' לשון ידיעה וכמ"ש בלק"א ח"ב שהוא כאומר על חכ' עמוקה למששה בידים. צריך להבין מ"ש בכהאריז"ל לומר לפני עשיית המצות לשם יחוד קובהו"ש מה ענינו. הא בלא"ה מצות צריכות כונה לצאת י"ח והיינו קבלת מ"ש והמצות עצמן הן אברין דמלכא א"כ ממילא הוא יחוד קובהו"ש. ואם אין זה מספיק מה יוסיף באמירתו לשם יחוד וכו'

הנה ארז"ל חכם עדיף מנביא והביאו ראי' ממ"ש ונביא לבב חכמה שקטן נתלה בגדול היינו הנביא נתלה בחכמה. ואעפ"כ החכם אין לו מעלת ומדרי' הנבואה והנביא א"א לו מבלי חכמה כמארז"ל אין השכינה שורה אלא על חכם וכו' והענין ידוע ומבואר בכ"ד שר"ל שמראה הנבואה אינה מגעת אלא במדרי' המרכבה דבי"ע ואף נבואת מרע"ה לא היתה אלא בפ' ע' דנצח דז"א בהתלבשותו בבריאה כמ"ש באגה"ק. ובבחי' החכ' הלא השיגו הרשב"י וחכמים הראשונים והאריז"ל ודברו במדרי' עליונות שלמעלה מאצילות ע"ס וכו' וביאור ענין זה הוא. שענין החכ' הוא לומר שיודע את הענין כידיעת מציאת ע"ס וסדרי השתל' ושאר ידיעות נעלמות שידיעה כזאת היא הנשמה לכל כחות האדם כרצון ושו"מ. ד"מ אם יש פירות חצובות מצויירות במפה שמי שאינו יודע