חנה אריאל שמות רעא

מוגמר במקום א' ומתפשט הריח בכל הבית כמ"כ ע"י נתינת הלוחות לישראל נמצא בכולם ענין זה הנמצא בלוחות וזהו ויהי ככלותו לדבר אתו ויתן בידו לוחות אבן כתובים וגו'. דהנה ידוע שמרע"ה הוא בחי' הדעת דכל ישראל שממנו היו יונקים ומקבלים לדעת את ה' שבדעת ושכל אנושי א"א כלל לדעת את האלקות ומרע"ה שרשו בדעת העליון די"ס דאוחו"ג חד בהון ממנו בא לישראל בחי' הדעת וההרגשה באלקות. (וי"ל את זאת מדוגמא מכוונת מתלמידי חכמים שבאים לפרקים רחוקים לקבל תו' מפי הרב. שא"א כלל שיקבלו למוד וסדר בכל עניני העבודה לאלקי' אלא שמקבלים בשע"מ טעם ועונג הכרת האלקי' ויאחזו בה להביאם בקרבם בהתגלות בכל עת מצוא וע"י אותה ההרגשה האלקי' אלקי' יורנו בכל פרטי מעשיו). וזהו כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח וגבר עמלק. דהנה ענין עמלק אמר אדמו"ר שהוא נוטריקון "עם "מלק שהיא קליפה שהיא מפרשת את העם מלהתפעל מאלקות אף שיודע מגדולתו ית' וממשלתו וכו'. כמו שהי' עמלק במלחמתו שאחר יצ"מ וקי"ס ששמעו עמים ירגזון ונמוגו כל יושבי כנען והוא לא חרד ולא זע מזה. ויבא עמלק וילחם עם ישראל. היינו שאין ישותו וטבעו נכנע ונתפעל משום דבר ונוהג בעולמו כמנהגו לא יסור ממנו מחמת שום דבר נפלא. וזהו כאשר ירים משה ידו וכמ"ש במשנה שישראל משעבדים את לבם אל אביהם שבשמים ע"י הדעת את ה' שהוא אצלם מידו וכחו של משה וגבר ישראל על עמלק כי בהדעת את ה' מרגישים שא"א שלא להתפעל ממנו. וכאשר יניח ידו ואין משעבדים את לבם וכו' כנ"ל אף שיודעים הם עכ"פ ממה שכבר ראו כאשר ירים משה ידו אעפ"כ כשעכשיו אין רואים וגבר קליפת עמלק להיות נפרדים לגמרי אחר שרירות לבם. והענין נראה גם עתה שג שבתפלה יתפעל האדם מאוד מאלקות. אעפ"כ יכול להיות שאח"כ ישוב להיות נפרד כאחד הריקים. אלא שבאמת כתי' ויחלוש יהושע כו' שהחליש את הקליפה הזאת ויוכל האדם לפעול שישאר בידו כל היום מענין ההתפעלות דתפלה וזה נק' בשם מוחין דקטנות (ובתפלה הוא מוחין דגדלות כידוע). אך מלחמה לה' בעמלק הוא תמיד כנ"ל. וזהו ויהי ככלותו לדבר שכאשר הי' דבר ה' אל משה והוא שמע קולו ית' ה"ז כענין ירים משה ידו הנ"ל וכלומר שבחי' משה הכולל כל ישראל הי' בהתרוממות אל ה' ב"ה לא הי' יכול לקבל הלוחות אבן כנ"ל שהוא בענין הגשמי' והישות. וככלותו לדבר נתן לו הלוחות במדרי' התחתונה דגשמי' שהוא כמו כאשר יניח משה ידו. וכבר נת' שכאשר יניח משה ידו וגבר עמלק לכן וירא העם כי בושש משה וכו' שקליפת עמלק הפרידה אותם. ויאמרו אל אהרן עשה לנו אלקי' אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש לא ידענו וכו' פי' כי הדעת שמקבלים, ממרע"ה נסתלק מהם לפי שעה ההיא (ויש לכוין זה בדקדוק לשון לא ידענו וכו'), לכן בקשו שיהי' להם דבר להרגיש ע"י ענין האלקות וכנ"ל שא"א לידע את ה' כ"א ע"י הדעת דמרע"ה. אך עשו בזה חטאה גדולה כי כבר נצטוו לא תעשה לך פסל וכו' ולכן אמר הקב כי שחת עמך כי הפרידה ועקירה מהשרש נק' השחתה ובזה העון הפרידו א"ע מאד. ועתה הניחה לי ויחר אפי וגו' מבואר באריכות ענין חרון אף דבחוטמא אשתמודע פרצופא והחרון הוא כמו ובתוכו נחר שהוא יובש הלחלוחית שהוא מכח החיות שבאילן וזהו שחרון אף הוא סילוק ההתגלות אלקות ואמר הקב"ה למשה שהוא הדעת הכללי דכ"י כנ"ל הניחה לי כלומר שירף מהמשכת הדעת להם ויחר אפי בהם. אבל בהיות הוא ע"ה מתגבר בבחי' הדעת וירים משה ידו כנ"ל לא יוכל להיות בחי' חרון אף הנ"ל. ומשה כששמע זה שהדעת מעכב החרון אף אז ויחל משה ואמרו בגמ' מלמד שעמד משה בתפלה עד שאחזתו אחילו. מאי אחילו אר"א אש של עצמות מאי אש של עצמות אמר אביי אשתא דגרמי ולכאורה אין דברי אביי אלא העתקה מלה"ק ללשון ארמי והענין כידוע שהדעת עולה עד הכתר שהיא מעלת הדביקות עליון על מדרי' הדעת. וזהו שנתעלם משה