חנה אריאל שמות רה

פני רצונו י המצוי בעולמות בלי שינוי. שלא יתגלה לעולמות בעליל ח"ו אך אני הוי' ל"ש כתיב ונק' צדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ והוא הי' הוה ויהי' דוקא. אף אם יפעול האדם הרע והסתר פנים העליונים הוא ישיב לו כגמולו ליסרו במשפט וגם רשע ליום רעה יהי' באבדו רנה וגילה לגלות כבוד הוי' במדרי' יהי' הנ"ל. וכן הוא ענין אזלעו"ז עשה אלקים שע"י ביטול והכנעת הלעו"ז דהיינו הקליפות וסט"א יהי' ג"כ גילוי אור בעולמות כמו ממעשה הטוב. ואדרבה אמרו בזוה"ק כד אתכפיי' סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה לעילא ואסתלקותא דא יתיר מכולא. ר"ל ממעשה הטוב וצדק. ופי' אסתלק יקרא דקוב"ה הוא כי מלא כל הארץ כבודו ית' דהיינו שם כבוד מלכותו ית' כי כל מציאות יש ודבר בעולמות עיקר הנושא וסובל שלו הוא שם כבוד מל' ית' שעלה ברצונו ית' שיהי' כבוד מלכותו בבחי' עולם יש ודבר והוא ומלכותו אחד יחיד בתכלית היחוד וכמו שהוא הי' הוה ויהי' כנ"ל כן הוא גם במדת מלכותו ית' מצד עצם יחודה במאצילה. רק שהכבוד ולבוש המל' הוא בחי' אל מסתתר בעולמות עד ששייך לומר במדת מלכותו בחי' זמן ומקום כבי'. והיינו שעיקר מדת המל' כמו שהיא מצד עצמה ויחודה במאצילה ירדה להשתקע ולהתעלם בעולמות להיות נושא וסובל שלהם. וע"י המע"ט שמגלים פנימי' רצונו ית' בעולמות ה"ז עליות המל' משיקועה והעלמה בעולמות ועלי' זו דהיינו אסתלקות יקרא דקוב"ה עלי' אומר שהאסתלקות ע"י אתכפיי' סט"א יתיר מכל האסתלקות. וענין היתרון הזה הוא כידוע בכתבים בענין הל"ת שהן למעלה ממ"ע בידיעה דרך שלילה וכו'. וביאור הדבר כי הידיעה בדעת בדרך חיוב הוא בחי' ירידה מעצם הידוע להתקבל בכלי היודע. ואין זה אלא התפשטות. שטות. ואינו אלא דבר פרטי אבל הידיעה דרך שלילה שאינו יודע כלום דרך חיוב. רק שבזאת מכיר את הידוע שלא יטעה על שום דבר זולתו לומר שהוא הוא. א"כ אין בזה שום ירידה ממהות הידוע וגם לא נעשה בו פרט. אלא שיש להיודע דרך שלילה הכרה במהו"ע הנודע כמו שהוא בעצמו. וא"א להכרה וידיעה זו להתחבר אל היודע כ"א ע"י דבר המנגד דוקא והיפך מענין הדבר הידוע עי"ז נתפס ענין הכרתו את הידוע. ולולא צד המנגד אין לו דרך להיות תופס בדבר הידוע בשום ענין. וה"ז דומה למה שכל שהשכל עמוק יותר צריך להעלימו במשלים יותר ויותר עד שיוכל לבוא לידי השגה והבנה. וזהו ענין ידיעת ההפכים אחת. שמה שהשחרות הוא היפך הלובן הוא גילוי ידיעת ענין הלובן לומר שהוא דבר תכלית ההיפך משחרות עד שאין בשחרות שום ענין מלובן ואין בלובן שום ענין משחרות. וזו היא הכרת עצם השחרות ועצם הלבנונית. משא"כ ע"י ראיית השחור והלבן לא יכיר אלא מה שרואה מהם, ויכול להיות שכבר נפל איזה דבר לבן בתוך השחור ובטל במיעוטו עד שאין נראה אלא שחרות נמצא שאינו מכיר עצם השחרות כלל כי הוא אינו משיג מהשחרות רק מה שהיא אחר תערובות לבן בו. וכן כל מין שחור שיראה הרי במציאו' יכול להיות יותר שחור ממנו. וא"כ הרי זה שהוא רואה אינו אלא כאלו נמזג היותר שחור ממנו עם מעט לובן וע"כ הוא עומד בעין וגוון השחרות הזה וא"כ אינו אלא כמו עלול מעצם השחרות. אף שיש בו עצם השחרות מ"מ נענין המראה המתגלה ממנו הוא רק מדרי' עלול מעצם השחרות או הלובן וכו' ודו"ק בזה במשל ונמשל אבל ע"י ידיעת ההפכים יודע עצם השחרות רק שאין העצם הזה הנודע בידיעה דרך שלילה נתפס כלל בשום מציאות כ"א בידיעה זו שהלובן הנראה הוא הפכי בתכלית. ואין בעצם השחרות שום תנועה ונקודה מהלובן הזה הנראה ומורגש. נמצא שהלובן הזה הוא כמו לבוש ומשל להיות השחרות נתפס ע"י ועד"ז יתבונן המשכיל בענין הל"ת למעלה ולמטה בנפה"א. כי ידוע שרמ"ח מ"ע הם רמ"ח אברין דמלכא וכו אברין דנפה"א ושס"ה ל"ת הם שס"ה גידין. שהאברים הם כלי הנפש שהנפש