חנה אריאל דברים שלה

שבעשי"ת נעשה ענין נסירה ובנין הנוק' להיות פרצוף בפ"ע וכמ"ש בגמ' ויבן את הצלע חד אמר פרצוף וח"א זנב. וה' אלקים בנה אותו לפרצוף בפ"ע. וז"ש אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם ובמה בשופר. שמ"ש שתמליכוני עליכם היינו בנין הנוק' פרצוף בפ"ע. ולהבין כ"ז. כתי' כי ששת ימים עשה ה' את השמים וכו' ופי' בזוה"ק שבחי' ששת ימים (ו"ק דז"א) עשה את וכו' וכתוב א' אומר בדבר ה' (בחי' נוק' דז"א) שמים נעשו. וידוע שזהו ענין סוכ"ע וממכ"ע. וביאור ענין סובב וממלא הוא. דששת ימים עשה וברא את הכל מאין ליש. וידוע הקושיא למה אומרים מאין ליש הלא כתיב כי ממך הכל יש האמיתי. אמנם יובן עד"מ מכח הצומח שבארץ (שהוא ממאמר תדשא שנצב לעולם בארץ כמ"ש לעולם דברך נצב בשמים). שזורעין בארץ גרעין והוא נרקב ושב לאין ונכלל בתוך כח הצומח שבארץ ואז אותו האין חוזר וצומח ונעשה פרי דודאי האין הוא שנעשה פרי שהרי מה שזורעין הוא שצומח ולא דבר אחר כמו שאם לא היו זורעין אותו הגרעין. רק שהאין דגרעין אינו נעשה יש ופרי אלא מחמת כח הצומח שבארץ. שאם הי' נרקב שלא בתוך האדמה לא הי' נעשה ממנו פרי. והנה כ"ז שהוא צומח נאחז הוא בכח הצומח עד שאין להפרי שום תנועה בפ"ע אפי' סגולת הגלגול לדבר עגול אין בו כל זמן שהוא דבוק לעשב ואילן. וכן הוא בבע"ח כ"ז שהן הולכין וגדלין בבטן אמם או האפרוח שבביצה דעד דלא מסרח וחוזר לאין לא גביל ואח"כ גביל ונעשה אפרוח ע"י כח האם הרובצת על הביצים. אין להבע"ח שום תנועה לעצמם רק הם כלולים בכח האם דוקא כמ"ש באריכות במק"א (עי"מ) רק רק שכשנולד נמצא לו תנועת עצמו. והנמשל יובן. דהנה כל מציאות ישות העולמות הוא בא משרשו ע"ס דעולם הנקודים דכתיב בהו וימלוך וימת ומבואר במ"א באריכות ענין המיתה דמלכים הללו הוא שהאורות נסתלקו למעלה מן המציאות והכלים נפלו למטה מן המציאות וכמ"ש בזוה"ק וזיוניהון לא אשתכחו. ובעולם התיקון איתא דבחכ' אתברירו פי' שנתבררו הכלים שנפלו מה שאפשר לבנות מהן עולמות ומה שלא הי' יכול להתברר באצילות נתברר בבריאה ומה שלא הי' יכול להתברר בבריאה נתברר ביצירה וכן בעשי' וכן בעשי' הגשמיות וכו' וכמשי"ת לפנינו אי"ה ענין זה הבירור וידוע דמדרי' החכ' הוא אחד האמת ואין זולתו כמ"ש בתניא. וז"ש בחכ' אתברירו היינו שבאו הכלים הנפולים לבחי' אין דחכ' ומאין דחכ' באו לבחי' יש דבינה כידוע דחו"ב הוא מאין ליש. אך ידוע ג"כ דאו"א כחדא וא"כ מדרי' אחד האמת ואין זולתו דחכ' כן הוא גם בבינה אף שנק' יש הוא כמשל מי שממציא סברא חדשה ומבין אותה עד שכבר אפשר לגלותה לזולתו אך כ"ז שלא באתה למדרי' קול ודבור אין עדיין שום גילוי לזולתו וע"ו אה"כ ששת ימים עשה ה' את וכו' שבחי' המדות דז"א נק' הוי' שמהווה ליש ממש (ע' עמ"ו ענין זה דאחד האמת ואין זולתו ואחד האמת ויש זולתו). וה"ז כמשל כח הצומח הנ"ל שמהווה את האין דגרעין ליש (וענין מאין ליש דחו"ב במשל הוא ענין צמיחה רוחני' שקודמת לצמיחה גשמיות). אך זה נק' עדיין סובב כ"ע פי' שכח האו"כ דז"א דוקא הן הן המהווים את האין ליש ודבר ממש והאו"כ הללו הן אוחזין את היש ודבר עד שאין לו שום כח ותנועה לעצמו כנ"ל בפירות הנאחזים בכח הצומח ובע"ח בכח האם. וע"ז אומר הכתוב האחר בדבר ה' שמים נעשו פי' שהם נעשו ליש ודבר בהרגשת עצמם דוקא. וה"ז כמשל שהחכם מדבר הסברא חדשה שהמציא שהשומעים יכולים ג"כ להבין כחו"ח לפושע"ד. וידוע שיש בזה שני מדריגות חלוקות. הא' כשהחכם לומד לעצמו ואינו מכוון כלל ללמד לתלמידים וכן בחכ' שהמציא סברא חדשה ידוע שיכול שמתוך טרדתו לעצמו בטוב טעם של הסברא יבא לדבר אותה בפיו ובשפתיו שלא בכונה לזולתו כלל. (זהו. ההסבר לפ"ד המ"ד זנב כי גם לפניו אין גלוי שום דבר שכל בדבורים שמדבר כי הוא אינו מרגיש אם מדבר או לא). או אפילו שהחכם לומד עם תלמידים רק כשאין להחכם