חנה אריאל בראשית קי

המקום לאשתו כי ראו בה רוממות מעלת הסלסול הי' פלא בעיניהם כי לא ידעו כלל וכלל מענין רוממות דסט' דקדושה אלקית. רק שראו בה סלסול נבדל. ויאמר אחותי היא כלומר סלסול זה הוא לה בטבע תולדתה מאנשים מסולסלים. כי ירא לאמור אשתו כלומר שממנו היא מקבלת הסלסול הזה ולא מטבע של תולדות עצמה הוא לה. פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה. פי' דהנה זווג ויחוד איש באשתו צ"ל מוצנע ומכוסה מכל ברי' כי ענין הזווג הוא בבחי' עצמות החיות שלהם שמתייחד מזה בזה ודי בזה. ואין אמתת היחוד הזה נמצא כ"א כשאין רואה כי כשיש אחר הרואה והאחר אינו מגיע כלל לראות עצמות החיות של זולתו כי אין אדם חי מחיות גופו של אדם אחר. ולכן כשהזווג בזווגם מורגש ונראה לזולתו הרי נמצא להם מציאות חיצוני' שאינו ביחוד דאיש ואשתו בזווג דבחי' עצמות שלהם המתייחד שהוא ענין שאין לזולתו הרגשה וידיעה ממנו כלל. והרי ראיית זולתו מבטלת שלימות היחוד. וכמו כן יש להבין מ"ש כאן כי ירא לאמור אשתו שממנו מקבלת הסלסול שהוא ענין עצמות מציאותה (דסטרא דקדושה כנ"ל) פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה פי' שימיתו את בחי' היחוד העצמי הנמשך ממנו לרבקה (כראיית הזווג שמפריד ממנו היחוד כנ"ל) ואמר כי טובת מראה היא פי' שהיא כמו מראה אספקלריא טובה שמראית אל מה שחוץ ממנה את מה שלפנים הימנה וכן רבקה היא מראית יחודה עם יצחק בתכלית שלימות הגילוי שבה בזכותה כאספקלריא המאירה דבחי' היחוד והזווג הגמור וידיעת אנשי המקום מזווג הזה יפריד חס ושלום היחוד הזה שלהם ולכן אמר אחותי שלא ממנו היא מקבלת זאת אלא מסתרי הטבע הנעלם הוא לה. ולא יהי' להם שום הרגשה מיחוד וזווג שלהם. ובזה ידוקדק מה שלפי סדר היל"ל כי אמר פן יהרגוני או היל"ל פן יהרגוהו כמו שאומר כי ירא אלא שהכונה בזה כי ירא לאמר אשתו פן באמירה זו אליהם תבוא לו בחי' הריגה על על רבקה כנ"ל. ומה שלא אמר פן יהרגוני הוא כי באמת לא הי' פחד מזה כלל כנ"ל שהוא ע"ה הי' בבחי' המתנשא מימות עולם שאין שום קליפה כנגדו להרגיש ולדעת אפי' מציאותו בדרך נעלם כלל לא. אלא שבכינוי אליו הוא פן יהרגוני שהוא חשב כן אבל באמת לא ירעו ולא ישחיתו כלל כלל לא בכל רוממות קדושת זיווגם ויחידם האמתי. ויהי כי ארכו לו שם הימים. כלומר בתיקון הרעב דארץ כנזכר לעיל והיינו בבחי' ירידת בחי' התיקון לבא גם בבחי' החיצונית. וישקף אבימלך בעד החלון דחכמתא שהגיעה עדיו ההרגשה שהנה יצחק מצחק את רבקה אשתו פי' שיצחק עושה בחי' הצחוק הבא ברבקה שהוא ענין נהירו דעתיקא שנק' צחוק כידוע. וזהו דקדק הלשון יצחק מצחק את רבקה ולא אמר עם אלא השקיף שבחי' הצחוק הנמצא ברבקה יצחק הוא העושה אותה כן. והנה אבימלך השקיף גם כן שאין דאגת מות והריגה ביחודם הנשגב ומאד נעלה וכנזכר לעיל שלכן לא אמר הכתוב פן יהרגוהו אלא יהרגוני וכן השיב יצחק לאבימלך כי אמרתי אני מדעתי וק"ל. והודיע אבימלך השקפתו גם לכל עמו להרחיקם ולהבדילם מקדושתן של האיש הזה ואשתו מלנגוע בהם. וזהו ויצו אבימלך לכל עמו וגו'. ואחר שנתפרסם רוממות ערכם דיצחק ורבקה גם בארכו שם הימים בגרר וברעב שבארץ אז ויזרע יצחק בארץ ההיא כלומר שהמשיך מ"ד דדכורא לעורר מ"נ דנוק' וימצא בשנה ההיא מאה שערים. שנה הוא בחי' הזמן שבניק' והוא המחבר נפש לעולם כידוע בכ"ד בענין עולם שנה נפש ובה מצא מאה שערים לקבל מאה ברכות שאדם מברך בכל יום ובזה נתקן הרעב דארץ לגמרי עד שגם בחיצונית יוכל להאיר אור תיקון הפנימית דיצחק וזהו ויברכהו ה'. ר' כלפי מ"ש אחר מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו שנתבאר לעיל דהיינו הברכה מבחי' הכלים דז"א מסטרא דילן ולכן הי' עדיין רעב בארץ עד כי מצא מאה שערים למאה ברכות אז ויברכהו הוי' בחי' האורות דז"א דאיהו וחיוהי וגרמוהי להזדווג בנוק'