חנה אריאל במדבר ריג

ענין מה שבין ארץ סיחון ועוג בעבר הירדן ובין א"י שמעבר לירדן והלאה. שבחי' א"י הוא מדת צדיקים גמורים שיצ"ט שופטן. ועבר הירדן הוא ענין לאכפי' לסט"א שנמצאת שם רק שהיא כפופה וז"ש סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון וכו' עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות פי' גם עתה אחר הכיבוש אלא שנכבשו. ע"ש שנת' שמזה אסתלק יקרא דקוב"ה ואסתלקותא דא יתיר מכולא ולכך הוצרכו ישראל להיות בהם גם בחי' זאת. ובנפש היינו בחי' המדות הרעות דגאוה וגסות וכעס ותאוה יתירה ונצחון וכו' שכשהם מושלים באדם אפילו לפרקים רחוקים ובשאר הימים הוא תמים בדרכו עדיין אין נשמתו שלימה עד שיהא הוא שליט על המדות ואינו משתמש בהם רק לצורך דוקא כמשנ"ת שם לזרוק מרה בתלמידים ולמרמי אימתא אאינשי ביתא ושלא לישב בכנסיות של ע"ה וכדומה שת"ח צריכים סלסול בנפשם ואז תוכל נשמתו להיות שלימה ממש ואתם הדבקים ממש בה' אלקיכם מהות במהות כנ"ל. וזהו שדוקא אחר שהזכיר ששבט ראובן וגד ומנשה לקחו נחלתן בעבר הירדן מזרחה. אז דוקא נאמר אלה מסעי ב"י אשר יצאו מאמ"צ לשוב אל שרשם ומקורם הראשון באדה"ר ויפח באפיו נ"ח ככל הנ"ל וז"ש ואלה מסעיהם למוצאיהם כלומר לשרשם הנ"ל דויפח באפיו כאמור. ועם משנ"ת בענין הנדרים שהוא כח אתער' דלתתא בבחי' הנוק' יש לפרש המדרש הנ"ל אל תהי פ' נדרים קלה בעיניך עפ"י הידוע בסהק"ב דדעתן של נשים קלה (בבחי' ה"ג לבד שהן ה' הויות שעולה ק"ל) ולכן סד"א שגם הפ' הזאת היא בבחי' קל לבד. לז"א שהרי סנהדרי גדולה נהרגו עליה והסנהדרין הן הן עצמן עיקר בחי' הנוק' ומוחין דילה. אלא ודאי דאע"ג דכתיב בה אל ראשי המטות אך אח"כ הוא נעשה זה הדבר אשר צוה ה' כמשנ"ת לכן הרי היא ככל הת"כ דאורייתא וקוב"ה דוקא כולא חד. ביאור הדברים יש לבאר קצת פי' ענין אורייתא וקב"ה כ"ח ופקודין הן אברין דמלכא עמ"ש בתניא פ"ד. והענין כמו שהתקשרות הנפש בגוף שהוא בנקודת פנימית הלב היא היא בעלת כל הכחות שבגוף שממנה ועל ידה הן נאצלים ומתפשטים מכח מהו"ע הנפש. ככה התורה היא שרש ומקור המצות שממנה נמשך כח המצות בישראל כנז"ל כ"פ. ונת' ג"כ בכ"ד שזהו כח המצות דעשה ול"ת שאם בחוקתי תלכו הרי ברכה נמשך מזה. וא"ל הרי קללה. וכן ונכרתה הנפש זהו כח המל"ת. והן הן אברין דמלכא. וכמ"ש אני ה' עושה כל היינו בחי' העשי' ופעולה בעולם. אבל אורייתא וקב"ה כולא חד שהוא בעל הכחות דמצות כנ"ל שהן מקבלין מן התורה. וכמו שכתוב ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למלך ושמתי אני את פני באיש ההוא וגו' היינו שאם עם הארץ לא יעשו בכח המצות שיש בהם כנ"ל ושמתי אני את פני היינו שהוא כבי' במהו"ע יפנה לחזק כח הל"ת והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו וכן הוא בסנהדרין שהתירו לו לצדקי' השבועה ואף שהי' להן צד היתר אך עידן ריתחא שאני ולכן נתגלגל העונש עליהם מן התורה מה שלא הי' בכח המצות כי פירוש המצות ניתן לסנהדרין אפי' יאמרו על שמאל שהוא ימין אבל כשאמר להם נ"נ פרשו לי את התורה וכשהגיעו לפ' נדרים וכו' והיינו משום דאורייתא וקב"ה כולא חד כנ"ל והבן

נקום את נקמת בנ"י מאת המדינים אחר תאסף וגו'. משמע שזה תלוי בזה. ויאמר ש משה החלצו מאתכם אנשים לצבא לתת נקמת ה' במדין והקב"ה אמר נקמת בנ"י ומשה אמר נקמת ה' ובפ' פינחס אמר צרור את המדינים כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו על דבר פעור וע"ד כזבי המוכה ביום המגפה אין מובן למה הוצרך לפרש שהוכתה ביום המגפה ושם קודם לכן פינחס וגו' השיב את חמתי מעל בנ"י ולא כליתי