חנה אריאל במדבר ריא

החיצונית שלה. והיינו דוקא במי שאינו מקודש ועומד והיינו שאין בו רק כח בחי' הנוק' שנפשו צמאה לה' אבל קי שזכה לטעום מעין עוה"ב כמ"ש בתניא ע"ז אמרו דייך מה שאסרה תורה ואדרבה בכל מה שיעשה להרחיב דעתו ולא לסגף א"ע שלא למעט בעבודתו של מקום כמארז"ל צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא ליכול כלבא שירותי'. אבל מי שנפשו צמאה צריך לקדש א"ע כנ"ל. וזהו וידבר משה שהוא שושבינא דמלכא (ועיין בפ' אמור מזה באריכות) אל ראשי המטות שהן עיני העדה ובחי' מוחין דנוק' כנ"ל. והיינו שנת והמשיך להם הכח שאיש כי ידור נדר וגו' יהי' זה הדבר אשר צוה ה' אברין שנתן כנ"ל, ולפי שהכח הזה בא לכל ישראל ע"י ראשי המטות לכן יש בראשי ב"י הכח לעקור את הנדר עפ"י דעתם. וז"ש הוא אינו מיחל אבל אחרים מיחלין וכו' וכמו שהוא הדין בראשי המטות מעין זה ממש הוא באיש לאשתו ואב לבתו. כי הנה ידוע מ"ש ברא כרעא דאבוה (ולא ברתא) ואעפ"כ נדרי הבן אינו יכול להפר וגם אין יכול למכור את בנו והבת שאין לה בחי' זו דכרעא דאבוה. ולכאורה נראה שאינה מקושרת עם אביה כמו הבן. והאב מוכר את בתו ומפר נדרי'. אמנם היא הנותנת דברא שהוא כרעא דאבוה היינו חלק ממנו ממש והוא אינו מיחל לעצמו וגם אין לו כח וממשלה עליו למוכרו דמאי אולמא דאב מבן. שגם כי זה הראש וזה הכרעא מ"מ עצם אחד הן. וכשבא הבן בגוף בפ"ע אין פועל בו כלום רצון ושכל ומדות של האב כי כבר יש לבן רצון ושכל ומדות לעצמו. אבל בבת אמרז"ל אבא יסד ברתא וכמ"ש במק"א המשל ודוגמא לזה במ"ש חייב אדם לומר בלשון רבו שע"י שישמור הדברים כסדרן בלשון רבו יוכל למיקם אדעתא דרבי' בתר מ' שנין עכ"פ. לפי שנקודת החכמה דדעתא דרבי' גנוזה ומלובשת בסגנון לשון רבו והנקודה הזאת היא סיבת ועילת סדר הדברים והלשון. ככה האב הוא סיבת ועילת הבת בכל כחות שלה באופן שחיות הנפש בגוף שלה הוא נמשך ע"י האב כהמשך המסובב מן הסיבה. ולכן יש לו רשות למוכרה בקטנותה (ומה שאין יכול למוכרה בימי נעורים הוא כענין מ"ש במק"א בענין מט"ט שנק' עבד ונער והוא בחי' לבושין תקינת לון והן לבוש של עצמו ולא לאחר ואין כאן מקום להאריך בזה). וגם הנדרים שלה שהן מה שהיא באה לקדש א"ע א"א לה לקדש א"ע מבלי הסכמת ורצון האב. והאיש דוקא מקדש את בתו קטנה ונערה. וכן בבעל שהאשה נקנית לו ואשתו כגופו דמיא וכמו שאין הגוף עושה דבר אפילו מה שהוא רצון הגוף לבד מבלתי עילת וסיבת הנפש שנותנת בו אפי' חיי הגוף וכחותיו. לכן הוא שליט ומושל עלי' ולא תוכל לקדש א"ע במותר בלא הסכמתו (ודוקא בנדרים, שבינו לבינה שלזה היא קנוי' לו וגם נדרי עינוי נפש שדוקא כי מה שאשתו כגופו דמיא הוא בבחי' הנפש וחיות שלה אבל הגוף גוף אחר הוא, וכמ"ש במק"א באריכות פנימית ענין זה) וזהו שכאן הוא אומר אלה הדברים בין איש לאשתו בין אב לבתו לפי שכאן הודיעה התורה אותם עצם החבור שלהן כנ"ל וכל שבח נעורי' וכל מלאכות שאשה עושה לבעלה הכל הוא רק הנמשך מהנ"ל. וסמך ענין לו נקום את נקמת ב"י מאת המדינים וגו' וכל הנ"ל בהערות. הנה נת' בפ' פינחס ענין החימה והקנאה שהקנאה היא כמו אשה מתקנאת בירך חברתה שהקנאה היא מחברתה והחימה הוא על הבעל הגורם ועושה הקנאה. אך אם הבעל מחבב לאשתו הראשונה הרבה יותר מן השני' אז סרה החימה מעל הבעל והקנאה עדיין ישנה קצת על צרתה. ואם הבעל מגרש את השני' אז סרה גם הקנאה לגמרי. אולם אם איש אחר הוא שגרם לה שישא הבעל את צרתה אזי החימה עיקרה על אותו האיש ואף אם הבעל יגרש השני' לא תסור החימה מן האיש הגורם עד שיעשו בו נקמה. וכן הוא הענין פינחס השיב את חמתי מעל ב"י ולא כליתי בקנאתי. בפ' פינחס נת' שהקנאה היא לכנס"י פי' לבחי' הכניסה שמכניס הוא ית' א"ע כבי' לשכון בישראל ועי"ז יכולים להמשיך מן הקדושה אל החיצוני' והחימה היא על. בנ"י שבגופים. אמנם יותר נכון