חנה אריאל במדבר קיב

(פ' אבא). ה' ראשונה בינה (פ' אימא). וא"ו ששה קצוות מדות עליונות כידוע ששת ימים עשה ה' שמהם באה בפו"מ התהוות דבר יש מאין בכחו הפלאי להיות המתהוה לעצמו כדבר בפ"ע חוץ ממנו ית' ונק' יצא לחוץ מקו"ח אוא"ס ב"ה (פ' ז"א). ה"א אחרונא היא מדת המל' (פ' נוק' דז"א). ונק' ממכ"ע. פי' דששת ימים עשה האלקו' הוא בבחי' סוכ"ע ולמעלה מאפשריות השגתם של העלמין. וגם את עצמן אין העולמות מרגישים ישותם רק הם פועלים מה שנבראו לכך כמו הדומם והצומח שלולא האדם הרואה אותם ומשתמש בהם אין מציאותם עולה בשם מציאות כלל. ובחי' ממכ"ע הוא מדת המל' המולך על העלמין ומגלה להם שיש להם בורא ממציאם מאין וכו' והם מתפעלים מכח המלוכה וה"ז שמרגישים א"ע ואת קונם ועילתם. (ובהשתל' המדרי' והמסכים ובפרט כי אזלעו"ז עשה אין מרגישים רק את עצמם כידוע). ונמצא זו"נ הן הן עיקרא ושרשא דבחי' עלמין והם צו"מ כפום עובדיהון דב"נ. ובחי' או"א הוא דאבא חכ' הוא אור וכלי ומדריגתו הוא בחי' אחד האמת ואין זולתו כמ"ש בתניא. פי' שממנו בא לנשמות הכרה נפלאה באחדות ה' אפס זולתו ואעפ"כ הן קיימים במציאותם (ולא נעשים אפס). היינו שהאור הזה מתצמצם בכלי שלו ואין נגלה ממנו רק הכרת והשגת ענין זה כמו ציור מציאות נפלא שמצטייר בנר"נ. ובחי' אימא ובינה הוא בחי' מקבל לאור זה שעם הרגשת עצמו יושג מציאות ציור הפלא הזה דאחד האמת. ועי"ז נעשה בחי' המוחין לז"א שיגלה בבחי' המל' ממכ"ע אור מאיר יחודו ית' (דבל"ז אין מכירים רק עילה להם ולא שהוא הכל כידוע). ובחי' הכתר אתמר בי' אוא"ס מלגאו כתרא עילאה מלבר. פי' שהוא לא נתצמצם בבחי' אור מאיר ע"י הכלי שלו. אלא אא"ס כמו שהוא דלמחתב"כ מלגאו. וכתרא בחי' כלי מלבר רק לענין שיבוא להאציל ע"ס או"כ כמו קוצו של יו"ד שהוא התחלת ההמשכה לעשות אותיות שהן כלים לשכל המלובש בהן. וכ"ז נכלל בכלל ענין צלם אלקים. והן האדם הי' עשוי בכל המעלות ומדרי' הללו. דכתי' וייצר ה' א' וגו' עפר מן האדמה וארז"ל שנברא ממקום אבן שתי' שהוא משתיתו של עולם פי' הנקודה הפנימי' והאמצעית שממנה נתפשט כל העולם בגילוי כל פרטיו. ולפי שהאדם נברא ממקום הזה הרי יש בו הכח של המקום הזה שהוא הכח להתפשט בכל נמצאי העולם ויפח באפיו נ"ח אין זה ענין בריאה מאין ליש אלא כח אלקי ממש ניתן באדם שעל ידו ישכון כבוד אלקים תוך כל הנמצאים כמו שהן במציאותן לעצמן. משא"כ צלם אלקים העליון הנ"ל נעלם מן היש הנברא מאין. והבן כנ"ל שאין הוא אלקות ממש רק כח האלקו' להמציא מציאות חדש שבאמת אינו כי אפס זולתו וכמו שהי' יחודו לבדו קודם שנבה"ע כן הוא בלי שום שינוי גם אחר שנה"ע אלא שזהו כחו וגבורתו ית' ועשה את אינו ישנו כמ"ש בס"י. ועל ידי האדם שהוא גופני כערך העולמות הנבראים מאין ליש בכחו הנ"ל ובתוכו נשמת רו"פ יח' שהוא אלקות ממש הרי בזה נעשה כעין כלי ותמונה לאור ה' ממש שהוא רו"פ ית' הנ"ל שתמצא הארתו בנמצאי העולם הנברא ובכל פרט ופרט שבו מן כח משתיתו של עולם שבגופו כנ"ל. וז"ש בזוהר ובתיקונים שהי' אדה"ר אומר לבהמות וחיות באו נשתחוה נכרעה כו'. ובחי' הכתר באדם הוא מ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם והדביקות הזה הוא למעלה מההשגה וההבנה וגם למעלה מבחי' הכרה. והיינו שאין בו בחי' אור המאיר דרך הכלי בגילוי אלא תמונת הכלי היא הדביקות בה' והוא מכח רו"פ ית' שנפח באדם ויהי האדם לנפש חי' בעלת הכחות דרצון ושו"מ ומחדו"מ שהן כללות ענין דוגמת הע"ס עליונות והן הן שם הוי' שבאדם. וקוצו של יו"ד הוא הדביקות דאדם אל רו"פ ית' ממש שהוא ה' אלקיכם. וע"י הדביקות הזה נאצלו בנר"נ גילוי כחות אלקיי' ממש דפרצופי' וספי' עליונות. ובחי' היו"ד עצמה דאדם הוא כמ"ש יהב חכמתא לחכימין. פי' שאם ע"י הדביקות הזה דקוש"י הנ"ל נמשך כל עצמות הנר"נ כמו בבתי'