הגהות יעב"ץ על נדה יז.

גמ׳ עקרן או קליפתן. נ"ב משמע אפי׳ הן קלופין. שקליפן עדיין מעורה בהן או שייר בהן קצתה של קליפה:

שם זמנין דמסכנין. נ"ב תימה דהא היינו ודורש אל המתים כדאיתא שלהי פרק ד״מ ופשיטא בלא״ה נמי מתחייב בנפשו. שמא לא בא רק ליישב כפל הלשון דדמו בראשו:

שם אין הכי נמי. נ"ב והכי מוכח נמי גבי פת שחרית וקרא דר"י דלעיל אסמכתא בעלמא דעיקר טעמא שלא התגנה עליו ובת״ח דצניע טובא ליכא למיחש מיהא כי לא צריכא לאותו דבר ביותר גם ת״ח לא לעביד כמש״ל ואין למדין מן המלכות. גם לא אמרינן אלא של בית מונבז שעבודתם רבה ומתוך כך איכא אונס שינה טפי ות״ח צריך לנדד שינה מעיניהם בלילה:

שם אמר אביי כגון שהעבירו כצ"ל:

רש״י ד"ה מילא פרהבא וכו׳ ל״א צמר נקי ורך כמ״ש שמכבנין למילת בפב״ב (שבת דף נד):

ד״ה ולא בפשתן וכו' אלא בעד לבן שחקים לבנים יותר מן החדשים. נ"ב זה מתנגד לחוש. ול׳׳נ דשחקים רכין יותר מן החדשים ויפין לבדיקה שדם נדבק יותר ברך מקופל מדבר קשה וחלק כשל פשתן חדש (ובזה מיושב שם):

תוס׳ ד"ה משתין וכו׳ הכא משמש מטתו. נ"ב והא דאמרי׳ כתובות נ״ח ע״א האומר א״א אלא הוא בבגדו כו׳ יוציא ויתן כתובה מ״מ בעי כסוי סדין ומטה כמ״ש במו״ק או"ח סי׳ ר"מ בס״ד: