הגהות יעב"ץ על נדרים ח.

גמ' אבל מתנו ולא תנו לא ואי ליכא . תי' לא נמחק. ונ"ב שמא הוא ר"ת לישנא אחרינא:

ר"ן ד"ה (הנמעל״ד) וכי עייל וכו' ומיהו הראב"ד ז״ל כתב דאשתו אינה חייבת לנהוג בו נדוי וכו' ואפשר לדחות ראי' זוי כו'. נ"ב אפשר לדחותה באופן אחר פשוט דלעולם שאף גם אשתו חייבת לנהוג בו נדוי היינו כשיודעת שהיא מנודה מיהו כי לא נודעה ודאי לא מחייביה גם אינו חייב להגיד לה. דומיא דההיא דקי״ל במי שמת לו מת שמחוייב להתאבל עליו אין חייבין להודיעו וכ"ז שלא הודיעו מותר בכל כדאיתא ביו"ד (סי' ת"ב) ה"נ דכוותה לא איהי ולא איהו מתסרן קמי ידיעה שנתנדה והיינו בעי דמנודה מהו בתש"ה כגון דלא ידעה אשתו אלא איהו לחודי'. ומ״ז אב"א חייש לחומרא אף בלא ידעה א"ד מפשט פשיטא ליה א"נ כה״ג דמשמית נפשיה חש לה טפי דקרוב הדבר להשמע ולהזדקק לאשתו. וטעמו דהראב״ד לא ידענא מאי האי דקאמר דאשתו אינה חייבת משום דכגופו חשיבא. ותמיה לי למאי מהניא להך סברא יהא איהו גופי' מי חייב דאל"כ מאי אהני נידוי ולא היה מקום לכל הבעיות דפו"מ מנודה מהו שחייב ומצינו בר"א [ב"מ דף נט:] כשהודיעוהו שחבריו בדלים ממנו מיד נשמט וישב לו על גבי קרקע. ואדרבה אי כגופו דמיא. יש סברא יותר להתיר לו תש"ה ודוק: