הגהות יעב"ץ על מגילה כג.

גמ׳ שבעה רואי פני המלך:

נ״ב בשבעה נמי כתיב מרואי סוף ספר ירמיה. ונראה דגירסת רואי הוא דדחקיה לרש"י לאתויי קרא דאחשורש ולא נתכוין לומר שכנגד אותן של אחשורש תקנום אלא לומר שאינם אלא שבעה אע״ג דכתיב בהו נמי מרואי (כמו בחמשה. דשייך בהו. למימרא דלאו חמשה לחוד הוו רואי פני מלך. דאיכא תו תרי) הך מ״ם אינה מ״ם המקצת דהא לא הוו יתיר משבעה בכלל. כדחזינן במלכות אחשורש דטפי משבעה ליכא. מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא להכי ודאי דהנהו שבעה דס״ס ירמיה נמי ז׳ הוא דהוו טפי לא אע"ג דכתיב בהו נמי מרואי. הלכן קרא להו תלמודא להכי רואי. כלומר ניינו כללא דרואים תו ליכא. וי׳׳ל מ״ם זו שבפסוק דירמיה. לפי שהיתה אותה שררה של רואי פ"ה עוברת משמשת רק שנה אחת. אח״כ מתמנים אחרים תחתיהם של אלו. והיו נמצאים רבים מהם אלא שלא היו רק ז׳ בזמן אחד. ולקח ז׳ מתוך כל הנמצאים או זקנים:

שם יעקב מנאה. נ"ב דילמא ע"ש מקומו (וע' תוס'):

שם אבל אמרו חכמים אשה לא כו'. נ״ב נראה דהיינו היכא דאפשר ורישא מיירי בדליכא שבעה (בהני עשרה דמצטרפי לדבר שבקדושה) דבקיאי למקרי ואיכא אשה בקיאה דלא סגי בלא דידה:

רש"י ד"ה ביו"ט. לטרוח כו׳. נ"ב ואע"פ שאינו ממלאכת אנשים. צריכין לשמור הבית והבנים בעוד שנשותיהן עסוקות בצרכי סעודה גם צריכות סיוע אנשיהן: