הגהות יעב"ץ על כתובות קה:

גמ' התם לאחשובינהו כו'. נ"ב ואית להו נמי הנאה מניה בהכי. דכותה הא דקי"ל [קדושין ז' א'] הא לך מנה ואקדש אני לך מקודשת בההיא הנאה [באדם חשוב]. מ"מ הכא במתנה צ"ע כה"ג. ונראה פשוט דאסור:

שם אמינא אי מרחם כו'. נ"ב ודתנן התם [אבות פ"ד] פורק ממני איבה. צ"ל ההיא לאו בממונה לדיין. אלא לדון באקראי. דיקא נמי דקתני החושך עצמו. והממונה לדיין מי מצי משתמיט גם לא משמע שלא יהא ת"ח דיין שא"כ בטל עמוד הדין:

שם ר' ישמעאל בר"י כו' לא קביל מניה. נ"ב צ"ע מה טעם בדבר כיון דלא דאין ליה. ושלו הוא למה יפסיד את שלו ללא דבר ואם פי' אותיב זוזא דרבנן בהדיה. שלא רצה לדונו יחידי ניחא [ועי' רש"א]:

שם ריב"א כו' לא קביל מניה. נ"ב צ"ל ג"כ כמש"ל דהא ודאי מתנת כהונה כדידיה דמיא:

שם רב ענן כו' לא קביל מניה. נ"ב אע"ג דבלא"ה הוה מקבל מניה שהרוצה ליהנות יהנה [ברכות יו"ד:] מיהא כה"ג ודאי לא ש"ד והוי כאבק שוחד:

שם נדייניה מר. נ"ב השתא מר קרי ליה. ולעיל (ע"ט א') חקלאה. ולר"ה קרי חברין ע"ל ספ"ו (ס"ט א'):

רש"י ד"ה דשאיל שאילתא דרגיל כו'. נ"ב נ"ל דרגיל מפסיל לעולם אפי' לא שאיל האידנא. וכי לא רגיל שאיל לא מפסיל אלא ההיא שעתא:

תד"ה וכי כו'. נ"ב מ"מ רש"י לישנא דוכי אלישע כו' דחקיה. אי משום איסורא דחוץ לחומה מאי שנא אלישע. ותו קשיא ליה דלמא נתנן לאלישע על מנת שיביאם לירושלים ויאכלם שם דמי לא אפשר כה"ג. והרי אמרו שמשגרן ע"י שליח. א"נ אחר שהביאן בע"ה הוציאן (אע"ג דלא ש"ד) והביאן לאלישע שילך ויאכלם בירושלם. אי איתא דכהן הוה משרו שרו ליה. ודלמא אתרמי נמי במשמרו כל זה הצריכו לרש"י להוכיח דלאו כהן הוה: