הגהות יעב"ץ על ברכות מו.

גמ' כי מטא לברוכי כו' בוצע מברך. נ"ב י"ל דהא אמרינן (לקמן נה) כל שנותנין לו כוס לברך ואינו מברך מקצרין ימיו. ובלא״ה נמי קשיא מ"ט מנע עצמו. הלא גדולה מזו אמרו (לקמן נג,ב ובסוף נזיר) חטוף ובריך וכ"ש אם נותנין לו. ובזו י״ל דהוה ס"ל כמ"ד גדול העונה אמן. וצ"ל דל"א שמקצר ימים כו' אלא כשנותנין לו לברך כדין. משא"כ כשהוא נותן לו בטעות שסובר שכן הדין וטעה דהו"ל גזל ומבעי לשלומי לי' עשרה זהובים (ל"ד ע' בחולין פז.). וכן אותה שאמרו חטיף וכריך כשהוא ע"פ הדין קאמר שלא יסרב אבל ימהר לקבלו. א"נ מיירי בשנים שוין דאז כל דאלים גבר וכל הקודם זכה. בין בממון בין במצוה וברכה. ועיין שלהי פסחים שצדיקים הגדולים לא ירצו לקבל כוס ש"ב וצ"ל משום דבמקום גדול לא אמרו דהו"ל שלא כדין. אע״פ שי"ל משום דלע״ל אין לחוש לקצור ימים. מ״מ מוכרח מש"ל דבחנם ודאי לא יסרבו לקבלו ואם מפני הטעמים שאמרו שם בלבד א"נ לא שבקת חיי לכל בריה כי אדם (אין צדיק) נו':

שם ברכת המזין "שתים ושלש" ותניא אידן "שלש וארבע". כצ"ל ונ"ב לפרש"י ה״ג כולהו לשון נקנה לא כגרסת תום' ואלפס: