הגהות יעב"ץ על בכורות לו.

גמ' ורב אשי שרי . נ"ב בשבת גרסינן אמי וי"ג אחי:

שם אמר לו ר' יהושע לָאו כצ"ל ונ"ב יש לתמוה למה קפץ ר"י בראש לחוות דעתו לפני הנשיא והא בכל דיני תורה מתחילין מן הגדול בר מדיני נפשות ובת"ה אמר ר"ג דעתו תחלה ושאל כלום יש מי שחולק. ואמר ר"י לאו שמא גם בכאן כך צ"ל (אשמת המעתיק הוא שקצר הלשון והשמיט ממנו קצת) שהרי שני המעשים בלשון אחד נאמרו בשוה. וקרה כזה הרבה בתלמוד ע"י ספרא בצירא. ועדיין הוקשה לי זה הענין כולו כי על מה זה חרה לו לר"ג שהכחיש ר"י מה שאמר בתחלה. היה לו להתפייס בזה. הלא די במה שהודה לו בעל מחלוקתו. ור"י מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מ"ט הדר בי' ומה היתה קפדתו כל העם על ר"ג. וכי מה עשה לו לר"י בזה שהי' דורש ור"י עומד. וכך הדין בשעה שהחכם יושב ודורש הכל צריכין לעמוד. כ"ש אם נשיא הדורש. ונ"ל לפי שר"י הי' כבר בעל הוראה בפני הבית. לכן בא ר"צ לשאול דעתו בתחילה. אבל לא היה רשאי לסמוך ע"ד ולעשות מעשה על הדבר להקל אם לא בהסכמת הנשיא לפיכך הוצרך לשאול גם את פי הנשיא ואין בזה משום חכם שהתיר וכו'. אדרבה ר"י עשה קצת שלא כדין שהורה לפני הנשיא שמן המחוייב הוא להתחיל מן הגדול (ור"צ חשב שמא יורה לו להחמיר וימנע מלשאול עוד לאחר) וזאת היתה הקפדתו של ר"ג. והי' סבור שאינו רשאי למחול. נשיא אין כבודו מחול. וה"ט דר"י דקהדר בי' משום לא תענה על רב. ומשו"ה הוה מסתפי מיני' ושינה מפני ד"ש ור"ג דא"ל עמוד נתכוין להראות שר"י הוא בערך תלמיד אליו שמחוייב לעמוד מפניו ולא רשאי לישב בעוד שהוא דורש. והעם כשראו שהאריך בדרוש ולאכסופי' הוא דעבד ור"י קשיש מיני' לכן קנאו על הדבר:

שם עומד ודורש . תי' עומד נמחק:

תוס' ד"ה היאך וכו' וחזרתי בי וא"א לומר כן כצ"ל: