הגהות יעב"ץ על בבא מציעא פו.

גמ' ירחא בקיטא וירחא בסתוא . נ"ב עי' פרש"י וק״ל דהא איפכא שמעינן לרבא [ברכות ל״ה ב'] דא"ל לרבנן במטותא מנייכו לא תיתו קמאי ביומי ניסן וביומי תשרי. ונ״ל דהכוונה על כלה דאדר ודאלול עס"פ היה קורא ובפרש״י שם:

שם ספק הקב״ה כו'. נ"ב יש לדקדק באגדה זו הנפלאת מאד מלבד מה שנראה תמוה לכל איך יחלקו מד"ר עם קב"ה. עוד נשית לב איך לא נמצא עוד כזאת בשום מקום שיחלוקו גם בד"א חוץ מזה. ונ״ל דהכי הוא הך פלוגתא ודאי הויא בענין ישראל שעליהם נאמרה פרשת נגעים ביחוד כמ"ש במדרש הרבה מזה. גם בחלק [צ״ז א'] דרשו רז״ל הכתוב כולו הפך לבן טהור. על ישראל שאין ב"ד בא עד שתהפך המלכות למינות (וישראל בכלל שאל"כ ל"מ כולו לבן) ואתיא כמ"ד [שם צ"ח א'] או כולו חייב. והנה דבר זה הוה ד״נ (וגם כל מצורע חשיב כמת) ובד"נ מתחילין מן הצד. ובודאי לא נחלקו על הקב"ה. אלא מתיבתא אמרו דעתם תחלה. ומפני הכבוד שינה התלמוד וקבע דברי הקב"ה תחלה. א״נ נ"ל יותר שהקב״ה אינו דן יחידי (והיינו דתנן שאין דן יחידי אלא אחד יכול ורשאי על כך. אעפ"כ אינו דן יחידי כמ"ש בכ"מ וה' הוא ובית דינו) גם אינו אומר דעתו אלא אחר שנמנו במתיבתא דרקיעא וגמרו לומר דעתם והסכמתם על פיהם הי"ת פוסק הדין (היינו הוא הדיין) אם ע"פ המרובין או עפ"ד כולם. והנה בכאן שכולם ראו לחובה (הכי דייק לישנא טובא דכולה מתיבתא) משום [הכי] קב"ה אומר טהור. וה״ט משום דכולהו לא חזו זכותא ע"כ טהור הוא ודאי. הרי זה נכון וישר. עוד יש להמתיק הענין יפה יפה. דאיברא השתא אנן טמאים אנן כדאיתא [ביומא נ"ז א'] לא ח״ו כולנו אלא דקיי"ל רובו ככולו בכ"מ והיינו כולו חייב (וכולו הפך לבן שהולכין בכ"מ אחר הרוב) ותנן התם [נגעים פ"ח] הפורח מן הטמא טהור היינו דמהפך קב"ה בזכותא דישראל וקאמר לפדמ"ת א"כ טהור הוו וראויים לגאולה: