הגהות הב"ח על רי"ף יבמות לט:

נ"ב פי' באין עודן בו דאף ר"י בר יהודה מודה בנשרו עי' בתוס' פ' יוצא דופן דף מו בד"ה בן ט' ולכאורה משמע דסיפא דתני י"ג שנה ויום אחד ד"ה סימן נמי איירי בעודן בו ולפי' יש לתמוה דהא לאו כהלכתא דקי"ל דהיכא דבדקינן לפני הפרק ומשתכחין לאחר הפרק אמרינן שומא נינהו כדלקמן. ואי איתא דברייתא דהכא פליגי עלה לא הוה ליה להרי"ף להביאה בפסקיו וצריך לומר דדוקא היכא דלא הביא סימנין אלא מבן י"ג שנה ויום אחד ואילך התם הוא דקאמר ד"ה סימן אבל בעודן בו אפי' מבן י"ג ויום א' שומא נינהו לרבנן והא דתני מבן ט' ועד בן י"ב ויום א' שהביא ב' שערות ועודן בו שומא לאו דוקא י"ב דה"ה י"ג ויום א' אלא להודיעך כחו דר' יוסי דאפילו בן י"ב נמי הוי סימן:

שתים עשרה ויום א' ולמעלה ותינוק מבן י"ג ויום א' ולמעלה כצ"ל:

דהא כצ"ל:

אם כצ"ל:

ובדקנוה כצ"ל:

כי כצ"ל והד"א:

ובדקנוה כצ"ל:

דלאחר כצ"ל:

לשמא כצ"ל:

נ"ב דההיא הויא אשת איש דביאה שבא עליה משגדלה מקדשה לה:

שפחותיו כצ"ל:

נ"ב אמרו:

ונשרו כיון דלא אשכחן סימנין ויכולה למאן כצ"ל:

סימניה כצ"ל:

נ"ב ואינו מפקירן משום בושת: מחליף להו את של זה בזה ואינו מקפיד כו' כצ"ל:

תי' מחליף נמחק: