הגהות הב"ח על רי"ף כתובות נ:

ומצאה כצ"ל:

נ"ב אבל הרא"ש בשם הרמ"ה פי' גי' זו בענין אחר יותר נכון וז"ל האי קביל ולא קביל לאו בקבלת המוכר דקביל עליה אחריות ללוקח קאי אלא בקבלת הלוקח דסבר וקביל דלא ליהדר אמוכר כדאמר חייתא דקטרא סברת וקבלת וה"פ דכי הדר ראובן וזבנה מיניה דשמעון באחריות נהי דאחריות דעלמא לא קביל ראובן עילויה אלא אדעתא דמפצי ליה שמעון הוא דזבין מיניה אחריות דנפשיה דראובן מי לא קביל עילויה דלא ליהדר אשמעון עכ"ל:

אנן כצ"ל:

נ"ב דאמר ר"נ אמר כו':

אי כצ"ל:

נ"ב וכ"כ התוס' אבל הרא"ש כתב על זה ואינה ראיה כל כך דמלוה זו בא מחמת קרקע שקנה הלכך מצי למיהדר להו הך ארעא דזבן מאבוהון בהני זוזי עכ"ל וזה כתב לגירסתו דגרס מגבה לה ניהלייהו אבל התוס' גורסים מגבה להו ניהלייהו ארעא דמשמע אפי' ארעא אחריתא והדר גבי לה מינייהו:

נ"ב אבל מדברי התוס' נראה שחולקים על זה שהרי פירשו דהא דנקט ופייסיה בזוזי רבותא הוא לא מיבעיא היכי דלא פייסי' דאינו יכול לעכב המעות אלא אפי' פייסיה דסד"א הרי פרע חוב שלהם וסילק בע"ח זה מעליהם קמ"ל דא"ה אמרי' ליה אנן מטלטלין וכו' עכ"ל מבואר דס"ל היכי דלא פייסוהו ובע"ח קטריף לארעא משמעון צריך שמעון לשלם ליתומי' ומפסיד ולא מצי שמעון למימר מצינא מגבינא לבע"ח דאבוכון ארעא. וצ"ע:

לקח משמעון אותו שלקח מראובן באחרונה כצ"ל:

נ"ב להשתעבד:

נ"ב וכ"כ התוס':