הגהות הב"ח על רי"ף כתובות כה.

נ"ב וראיה זו כתבוה התוס' ע"ש:

נ"ב בנה:

נ"ב פסקה:

נ"ב ואני מפרש דעת הרמב"ם שאין נראה לו לפרש פסק קימעא כו' דהיינו שפסקו לה ליתן לה מזונות מועטין כו' כמו שפי' רש"י דהא תנן לקמן ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה ופשיט' שצריכין להוסיף לה כמה שהיא צריכה דברים היפים לתועלת הולד ולפיכך פי' דמ"ש פסק קימעא כו' היינו לומר שפסקו לה מזונו' הראויות לה אלא שבעיניה נראין קימעא מפני חולי התאוה שיש לה בבטנה ה"ז אוכלת הרבה משלה ואשמועינן דיכולה לאכול משלה כל מה שתרצה אפי' מאכלין רעין ואין הבעל יכול לעכב מפני שצער גופה קודם ואם חס הוא על בנו יתן לה כל מה שהיא מתאוה לאכול מן המאכלים היפים ומאי דתניא בסיפא ולא תאכל דברים הרעים לחלב היינו נמי בכה"ג דכל היכא שהיא אוכלת משל בעלה אינה רשאי לאכול דברים הרעים וכן משמע לשון הרמב"ם שזו היא כוונתו עיין עליו:

נ"ב ועי' בתשובות הריטב"א והביאו ב"י באה"ע סי' י"ג: