הגהות הב"ח על רי"ף גיטין כה.

שאינן כצ"ל:

דבעובד כוכבים וכן המלוה כצ"ל:

נ"ב תלמוד ערוך הוא בערכין פרק שום היתומים לעולם בבע"ח עובד כוכבים שקבל עליו לדון בדיני ישראל אי הכי ריבית נמי לא נישקול שקבל לזו ולא קבל לזו אלא דהתם הכי משני לענין זיבורית והמחבר למד לתרץ כן אף לענין שבועה והוא מדברי התוס' עי' עליהם במ"ש פה פ' הנזקין. אכן בפ' מי שהיה נשוי הקשו על תירוץ זה דמדקאמר אביי קשישא יתומים שאמרו משמע דאמתני' דגיטין או דהכותב קאי דאיירי בכתובת אשה ולכך חלקו אפי' ר"י ותירצו דלית ליה להאי מ"ד דאביי קשישא דאית ליה דבין בגדולים ובין בקטנים גובין מהן בשבועה אלא אינן שוין בדין דבגדולים גובין שלא בשבועה ובקטנים אפי' בשבועה אין גובין ומתני' דכתובות ודגיטין דנפרעין מהן בשבועה אתיא כבן ננס ודו"ק שם בד"ה שנמצאת א' מהן שדה שאינו שלו. בדף צ"ד:

ר"ש כצ"ל:

נ"ב כ"כ האלפסי פ' יש נוחלין וע"ש בסי' תתע"ו:

נ"ב משום דכי היכי דאקדמיה בפרעון הכי אקדמיה ליטול מן העידית או מן הבינונית אם אין לו עידית דאלת"ה היכי משכחת לה דקמא בינונית ובתרא זיבורית ואי משום כו':

בד"ס הגי' ואי משום דסתמא קתני [כמו שהביא המהר"ם מטיקטין] והב"ח הגי' ע"ז בכ"י קדשו וז"ל מפירושו משמע מדינא הכי הוה דקמא בינונית ובתרא זיבורית דאי אין זכות לקמא בבינונית טפי מבתרא אלא כל א' יש לו חלק בבינונית ובזיבורית והכא הכי קאמר דמשום דסתמא קתני משמע אף בנתרצה בתרא לקמא דלישקול קמא בינונית ובתרא זיבורית ואפ"ה לא גבי בע"ח מבינונית אלא מזיבורית אפי' מן קמא דכיון דאחרון זה היה ראוי לו בינונית אע"פ שנתרצה לי' לקמא דלישקול איהו בינונית הוה ליה כמכרו לו בתרא לקמא בינונית דיליה ואמר רבא כו' עד רצה מזה גובה רצה מזה גובה כל דזבן בינומת כמו שהביא האלפסי פ' מי שהיה נשוי סי' שנ"ז וא"כ הוה ליה לבע"ח לגבות בינונית מקמא אלא ודאי כדאמרן דקמא בינונית ובתרא זיבורית מדינא אית להו הכי והשתא לפי פי' זה תופס בפשיטות דאין לו זכות לקמא בבינונית טפי מבתרא וע"ז מביא ראיה מי"ס שכתוב בהן ואע"ג דקמא בבינונית ובתרא בזיבורית דאלמא דינן בכך ורבינו ז"ל דחה דלגירסא זו נמי איכא למימר דאין זכות לקמא בבינונית טפי מבתרא אלא כל א' יש לו חלק בבינונית ובזיבורית והכא מדתני סתמא משמע דמיירי אף כשהבינונית כנגד חוב של זה וכשבאו לחלוק לקח כ"א מחצית השדה בינונית ומחצית זיבורית ונמצא שהבע"ח כשיגבה חובו מאחרון צריך לגבות מקצתו מהזיבורית. והיינו דקאמר ואע"ג דקמא בבינונית ובתרא בזיבורית דדינא השתא ודאי הכי הוה דקמא יש לו מחצית השדה בבינונית ובתרא יש לו במחצית הזיבורית. ואע"פ דהוה ליה לגבות כל חובו בבינונית מחצה בבתרא ומחצה בקמא שהרי הבינונית כנגד חוב של זה אפ"ה גובה כל חובו מן האחרון בבינונית ובזיבורית ולעולם א"צ למימר דאין זכות לקמא בבינונית טפי מבתרא אף לפי גירסא זו ובתוס' נסתפקו בדין זה אם יש זכות לקמא טפי בבינונית מבתרא או לא. זהו מה שנראה לפענ"ד בדבר זה ומה שנדפס דברים בזה בק"ק קראקא מהרב ר' מנחם אין מדבריו נחמה. שוב מצאתי בחידושי הרשב"א דמש"ס נלקחו דברים הללו והספר לפנינו חסר וכאשר הגהתי כן הוא האמת:

נ"ב ואפי' הכי:

נ"ב וליתא:

תי' ור"ל נמחק:

מציאה כצ"ל:

דטוענו כצ"ל:

דהא כצ"ל: