הפלאה על כתובות פו

מתניתין המארס וכו' הקשה בספר פני יהושע דמנ"ל דנתארסה ונתגרשה חוזרת לרשות אב שיוכל לקדשה. ולענין כתובתה דליכא למילף מהפרת נדרים דחוזרת לרשות אב דהא כתבו התוס' לעיל דף ל"ט דלאפוקי ילפינן ולא לעיולי. ולע"ד נראה דהכא שאני דכיון דלא שמעינן שום הפקעה מרשות אב באירוסין אלא מהפרת נדרים. וכיון דהפרת נדרים גופא אם נתארמלה באירוסין הדרא לרשות אביה ליכא למילף יותר מהתם ועיין מה שכתבתי לקמן דף מ"ו ע"ב דילפינן מקרא דויצאה והיתה וגו' גם מה שכתב שם דהא דזוכה האב בכתובה הוא משום כיון דלמ"ד כתובה דאורייתא יליף מקרא דמהר הבתולות דכתיב גבי קנס להכי דינו כקנס שהוא לאביה צ"ע בזה דמשמע בכמה דוכתי דלמ"ד כתובה דאורייתא ממהר הבתולות היינו דוקא בנשואה ששיבר בתוליה. אבל באירוסין לכולי עלמא מדרבנן הוא. ועמ"ש בסמוך וק"ל:

תוס' ד"ה טעמא וכו'. משום מ"ד וכו'. ויש לומר דנקיט רישא וכו'. לכאורה נראה דבלא זה מוכרח לומר כן לכ"ע דהא יש לדקדק דאכתי לא מיתרצא דלא נקט נתגרשה תרי זימני לשיטת הפוסקים החולקין על רש"י ביבמות דף כ"ו דבנתגרשה ב' פעמים מותרת להנשא (וא"ל דאתי למידק כרבי דאפ"ה הוי דייקינן מדקתני נתגרשה ב' פעמים ולא נקט נתאלמנה.) ונלענ"ד דודאי ברישא צריך למיתני נתאלמנה וטובא קמ"ל דהא כתבו התוס' לעיל דף ל"ט ע"ב דכתובת אלמנה תיקנו משום חינא ואמרינן לקמן דף צ"ז ע"ב דיורשים מאי חן איכא ותירגמה עולא שירשתה בתה או אחותה. א"כ כתובת ארוסה דלאביה קשה מאי חן איכא ולמה תיקנו לזה כתובה לאביה. בשלמא בגרושה דטעמא משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אין חילוק בין האב לעצמה אבל באלמנה קשה. וצ"ל משום לא פלוג. וכה"ג כתבו התוספות לעיל שם. אם כן עכ"פ רבותא גדולה הוא באלמנה מן האירוסין דכתובתה לאביה. וכיון דברישא צריך למיתני נתארמלה נקיט נמי סיפא משום רישא. א"כ ה"נ יש לומר למ"ד מעיין גורם נקיט נמי רישא משום סיפא ואף דלפמ"ש התוס' לקמן ד"ה והלכתא וכו' ובמתניתין המארס וכו' איכא לאוקמי בכתב לה וכו'. לא שייך זה. מ"מ לפי האמת דארוסה יש לה כתובה לא קשה מידי. וק"ל:

בא"ד וריב"ן מוקי וכו'. לכאורה קשה לפי מ"ש הרא"ש בשם יש מפרשים דלהכי לא תני נתארמלה תרי זימני משום דא"כ לית לה כתובה משני. ודחה הרא"ש דהא אמרינן ביבמות דף ס"ה דאית לה כתובה משני. ודחה הרא"ש דהא אמרינן ביבמות דף ס"ה דאית לה כתובה משני דלענין ממון לא סמכינן אתרי זימני. אם כן קשה לפי' ריב"ן דמנ"ל להוכיח כרבי דילמא משום הכי לא נקיט תרי זימני נתארמלה דא"כ משלישי ל"ל כתובה דכבר הוחזק ג' פעמים וצריך לומר דאין הקושיא דליתני בסיפא נתארמלה תרי זימני אלא מדלא תני איפכא השיאה ונתארמלה השיאה ונתגרשה. (ובל"ז דקדק בספר פני יהושע דמנ"ל לדייק הא דרך התנא למתני אלמנה וגירושין כדאיתא ר"פ שני האשה שנתארמלה או נתגרשה וכו'. וכן אורחיה דקרא כי תהיה אלמנה וגרושה וגומר. ולפמ"ש נכון דהוה ליה למתני אלמנות קודם גירושין כדכתיב בקרא וכדתני ברפ"ב) ולפ"ז צ"ל דגם ברישא נקט גירושין קודם אגב סיפא דלא מצי למיתני אלמנות קודם משום דהוי קטלנית ואינה ראויה לישא לרביעי. ובזה ממילא מתורץ קושיות מהרש"א דלפי' ריב"ן ה"ל לדייק מרישא מדלא תני נתארמלה תרי זימני באירוסין ע"כ משום דלא הוי מצי למיתני השיאה ולפמ"ש דאי אפשר לדייק כלל דלתני נתארמלה תרי זימני באירוסין או בנישואין. אלא הדיוק הוא מדלא תני אלמנות קודם גירושין. ע"כ צ"ל משום סיפא דלא שייך אלמנות קודם גירושין דתו אסורה להנשא לרביעי ולפ"ז מוכרח מסברת ריב"ן דלא כשיטת רש"י ביבמות בסוף פ"ב דבנתגרשה תרי זימני ג"כ אסורה להנשא. דהא לריב"ן ניסת לרביעי אע"ג דכבר נתגרשה מראשון ומשלישי. ואין לומר כסברת הפוסקים באה"ע סימן י"ז דכשמפסיק גירושין בין מיתת בעל ראשון למיתת בעל שלישי לא הוי קטלנית וה"נ לשיטת רש"י כשמפסיק מיתה בין שני הגירושין מותרת להנשא כגונא דנקט במתניתין. דא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דלתני בין ברישא בין בסיפא מיתה קודם גירושין ואפשר דאף לשיטת רש"י לא הוחזקה בגירושין אלא בנתגרשה משני אנשים. אבל בנתגרשה מבעל אחד שני פעמים לא הוחזקה לגבי איש אחר. א"כ יש לומר ברישא או בסיפא שהחזירה אחר הגירושין ואירסה וגירשה ואירסה. ונתארמלה היינו שחזר ואירסה אחר שגירשה וצ"ע:

ונהירנא כד הוינא טליא שמעתי מפה קדוש אמ"ו הגאון החסיד ז"ל תירוץ על קושיות מהרש"א לפי' הריב"ן הנ"ל כיון דאמרינן לקמן נ"ו ע"ב דאסור לקדש את בתו כשהיא קטנה. א"כ לא מצי להוכיח מרישא דלא נקיט נתארמלה תרי זימני משום דיש לומר דנקט בגוונא דהיתירא וכיון דבשעת קידושין הראשונים היתה נערה הא קי"ל דצריכה להמתין ג' חדשים משום הבחנה בין בעל ראשון לשני. וכיון דאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים אם כן בשעת נישואין השלישי כבר היתה בוגרת דמודה ביה רבי יהודה כדאיתא לקמן להכי נקט גירושין דיש לומר שהחזירה הארוס הראשון מיד לאחר גירושין דלא שייך בו הבחנה ודוק:

בגמרא ומגבי מאימת גביא. הנה לפי' התוס' בד"ה ומגבא וכו' בין לפי' ר"י בין לפי' הרשב"א משמע דעיקר הבעיא הוא אי אמרינן דכי היכי דמועיל המחילה לגבי האב ה"נ מועיל שלא תטרוף משעת אירוסין. לפ"ז יש לומר לפמ"ש התוספות לקמן דכל הסוגיא מיירי דלא כתב לה בשעת אירוסין. אלא החיוב מתקנתא דרבנן. אבל היכא דכתב לה בשעת אירוסין לא ביטל השני את הראשון כיון שהוסיף לה. יש לומר נמי לגבי אב דאע"ג דפליגי רבנן על רבי יהודה היינו כשמחלה החיוב דשעת אירוסין בשעת נישואין אבל היכא דכתב לה בשעת אירוסין דלא מחלה לגבי עצמה ה"נ לא הפסיד האב את כחו. וכי היכי דמשמע דמודים רבנן במארס את בתו ובגרה ואח"כ גירשה דהכתובה לאב דהא לא פליגי אלא בנשאת והטעם כיון דלא מחלה זכה כבר האב משעת אירוסין ה"נ כשכתב לה משעת אירוסין ונשאת דהכתובה של אב. ולפ"ז היכא דכתב לה בשעת אירוסין כתובה וחזר וכתב לה בשעת נישואין ולא כתב לה ואוסיפת אי בעיא בהאי גביא אי בעי בהאי גביא כדין שתי כתובות לקמן במתניתין דף פ"ט ע"ב. וה"נ אם היא גובה משעת אירוסין הכתובה היא של אב ואי בעיא גביא משעת נישואין והכתובה שלה ואפשר דאפילו היכא דכתב ואוסיפת היינו לזכות בעל השטר שיכול לגבות החוב הראשון מזמן הראשון. והתוספת מזמן השני. אבל לגרוע לבעל השטר יכול הוא לומר שגובה כל השטר מזמן השני. ויבואר זה בשמעתין. ובזה מדוקדק היטב לשון המשנה אמרו לו אם משהשיאה אין לאביה רשות בה דלשון אם אינו מובן. ולפמ"ש א"ש דה"ק אם היא רוצה לגבות משהשיאה אין לאביה רשות בה אבל אם היא רוצה לגבות מזמן אירוסין מודה רבנן דהוי של אב. ודוק:

פירש"י ד"ה ומגבי וכו' או דילמא עד שעת כתיבה וכו'. ובד"ה אחד זה ואחד זה וכו' דהיא גופא מחלה לשעבודא. כבר נתקשו המפרשים דנראים דבריו כסותרים דמשמע דנשתעבד משעת אירוסין אלא שמחלה והוא סותר מ"ש בתחלה דאין שיעבוד כלל בשעת אירוסין. ונלענ"ד דקשיא ליה לרש"י ז"ל קושיות התוס' לקמן ד"ה והלכתא דדייקינינן בשלהי הכותב בהוציאה שתי כתובות אי בעי בהיא גביא אי בעיא בהאי גביא אם כן קשה לרב אסי דאמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין. ולא ניחא ליה במה שתירצו התוספות דהכא מיירי דוקא בלא כתב לה בשעת אירוסין אלא מתנאי ב"ד. חדא דמאי שנא תנאי בית דין מכתובה. ותו דסתמא קתני הכא משמע אפילו כתב לה. אלא יש לומר איפכא במה שנתחייב בתקנתא דרבנן לא מהני ביה מחילה כמו שיבואר לקמן דהא קי"ל כר' יהודה לקמן בר"פ אע"פ דלא מהני מחילה לכתובה משום דעשו חיזוק לדבריהם וע"כ הכא משום דלא היה התקנה בזה לגבות ממשעבדי אלא מן הנשואין אז היה עיקר תקנת שמעון בן שטח שיהא כל נכסיו אחראין. אבל מה שכתב מרצונו בשעת אירוסין ושיעבד לה נכסיו ועשאה כמלוה בשטר כיון דלאו תקנתא דרבנן הוא לא עשו חיזוק ומהני מחילה משא"כ במתניתין דלקמן דף פ"ט דמיירי בנשואה שהיה תקנת שמעון בן שטח לגבות ממשעבדי באמת לא מהני מחילה. ואי בעיא בהאי גביא. ואי בעיא בהאי גביא. א"כ שפיר פירש"י דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא. היינו מה שכתב מרצונו. וממילא דמתורץ נמי קושיות התוספות לקמן דנפשוט מדר' אסי דארוסה אית לה כתובה אפילו לא כתב לה דבאמת אפילו בכתב לה כיון דלאו תקנתא דרבנן הוא לא עשו חיזוק ומהני מחילה. משא"כ במתניתין דלקמן דף פ"ט כנ"ל. וה"ה דהוי מצי לשנויא לקמן דף פ"ט ע"ב בהא דמקשה על ר' נחמן דמתניתין ר' יהודה היא. אלא דעדיפא משני. ויבואר עוד בסמוך. ודוק:

עוד נראה לישב דברי רש"י ז"ל דמה שפירש בתר הכי הוא אליבא דרב אסי דוקא דיש לומר דהא מילתא אי טרפא משעת אירוסין בלא כתיבה תליא בפלוגתא דפ"ק דקידושין דף י"ג אי שיעבודא דאורייתא או לאו. דאי שיעבודא דאורייתא ומלוה ע"פ דאינו גובה משום דלית להו קלא. אם כן יש לומר באירוסין דאית ליה קלא כדאמרינן לעיל דף כ"ג אי איתא דנתקדשה קלא אית ליה למילתא שפיר גובה ממשעבדי אפילו לא כתב. אבל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא א"כ הא דנשואה גובה ממשעבדי הוא מתקנת חכמים משום חינא. מה שאין כן בארוסה לא שייך חינא כדאיתא לקמן דף צ"ו ע"ב א"כ הכא דקיימינן אליבא דרב אסי דס"ל בהדיא שם בקידושין דשעבודא דאורייתא. ע"כ צ"ל משום מחילה. ודוק: