הפלאה על כתובות כב

תוס' ד"ה ושמואל וכו' בלא השיר בתולים וכו'. לכאורה קשה דא"כ משמע דאם בא עליה גדול ולא השיר בתולים אפ"ה כתובתה מנה ולא משמע כן מדברי התוס' לקמן דף ל"ט ע"ב ד"ה טעמא מאי וכו' דאם בא עליה שלא כדרכה יש לה כתובה מן התורה דהא אם בא עליה שני יש לה קנס וכו' הרי דמדמו כתובה לקנס. א"כ הוא הדין בהעראה דהא כתבו התוס' בסנהדרין דף ע"ג ע"ב בשם הירושלמי דאם הערו בה עשרה בני אדם יש לה קנס א"כ הוא הדין לענין כתובה דכל זמן שלא אבידה בתוליה כתובתה מאתים. ואין לחלק דמ"ש התוס' לקמן דדמי כתובה לקנס היינו למ"ד כתובה דאורייתא. אבל למ"ד כתובה דרבנן יש לומר דכיון דאתעביד בה מעשה יש לה דין אלמנה דהא מתניתין ר"מ היא דס"ל כתובה דאורייתא ואפ"ה קתני קטן דוקא ואי בלא השיר בתולים מאי איריא קטן אפילו גדול נמי וכן משמע מדברי רש"י ומדברי הרמב"ם דאפילו בהשרת בתולים מיירי. מיהו מצאתי בירושלמי דמקשה קטן הבא על הגדולה אין בתוליה חוזרים. ומשני שאין בו כח ליגע בסימנים משמע דאיירי בלא השרת בתולים כדקאמר שאין בו כח וכו' וכן משמע קצת לפמ"ש התוס' לעיל דף ט' ד"ה ואבע"א דלא אמרינן ספק מ"ע מדלא טענה הכי דאין גנאי בכך ואי ס"ד דאיכא בביאת בן ט' השרת בתולים אכתי איכא ספק שמא נבעלה לפחות מבן ט'. ויש ליישב שיטת הרמב"ם דלעולם מיירי בהשרת בתולים ומה שהקשו התוס' דבהשיר למה היא פחותה ממ"ע יש לומר דס"ל לשמואל כיון דפסיקא ליה דאין מ"ע בבשר וכמו שאמר בירושלמי דאין בו כח ליגע בסימנים. ע"כ תלינן הדם או בדם נדה או בדם הצדדים כמו שכתב הרמב"ם במצא פתח פתוח אעפ"י שמצא דם תלינן בדם נדה או בדם צדדים. ונלע"ד דאפשר לומר דהתוס' ז"ל לא ניחא להו לפרש לשמואל לתלות בדם נדה דלא שכיחא בלא שעת וסתה. וכמו שבאמת לא פרשו כן לעיל דף ט' גבי פתח פתוח שמצא דם ועיין ב"ש ריש סימן ס"ח. ותו דמתניתין ר"מ היא דס"ל בר"פ התינוקת דאין מראה דם נדה ודם בתולים שוין ע"ש. ונלענ"ד בכוונת דברי התוס' דמפרשי דפליגי בסתם בידוע לנו שקטן בא על הגדולה ואין ידוע אם השיר בתולים ס"ל לשמואל דמן הסתם אין בו כח ליגע בסימנים ומסתמא לא השיר בתולים ובחזקת בתולה היא וכתובה מאתים. וממילא דיכול לטעון אחר כך טענת בתולים. ומ"ש התוס' בלא השיר בתולים. היינו באין ידוע לנו שהשיר בתולים. ולפ"ז יש לומר דגם דעת רש"י ורמב"ם שכתבו סתם דעתם כן. דאי כמ"ש לעיל דפליגי בידוע שהשיר בתולים. א"כ מאי מקשה ממתניתין על רב דילמא מתניתין בסתם מיירי. ודוחק לומר משום דנקט דומיא דקטנה ודוק:

מיהו אכתי קשה לפמ"ש התוס' בריש מכילתין דטעמא דמתניתין דניסת בד' משום אשת כהן או קידשה פחותה מג' שנים דאכתי איכא ס"ס לרב דס"ל דבקטן פחות מבן ט' איכא נמי השרת בתולים. א"כ איכא לספוקי נמי שמא נבעלה לקטן. ומה שאינה טוענת כן משום דגנאי הוא לה. וצ"ל דכל ביאת קטן פחות מבן ט' היא מלתא דלא שכיחא ואין להכניסו בס"ס. וק"ל:

שם בגמרא אמר רמי בר חמא וכו'. אבל לא הכיר בה וכו' משמע דגיטא ודאי בעיא כדאמרינן לקמן דף ע"ג בקידשה על תנאי ובעל ד"ה צריכה הימנו גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וממילא בארוסה אפילו גיטא לא בעיא ועיין לקמן דף ע"ב תוס' ד"ה על מנת וכו' דכתבו דאפילו הכי צריכה גט מדבריהם. מיהו הא קשיא לי דמאי מקשה ממתניתין דהיא אומרת מ"ע אני ורבא אוקמה כר"מ והוצרך לומר דלדידיה לאו מקח טעות היא הא כיון דס"ל לר"מ כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הוי בעילת זנות א"כ יש לומר דדוקא בבעל ס"ל לר"מ דכתובתה מאתים משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וע"כ מתחייב עצמו בכתובה. אבל בלא בעל יש לומר גם לר"מ דמקח טעות הוא ולית לה כתובה אף שכתב הר"ן לקמן דף ע"ג היכא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אפ"ה לית לה כתובה. משום דביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתובה. מ"מ הא האי דביאה אירוסין עושה היא בעיא דלא איפשטא בריש קידושין דף י' וגם הא דארוסה לית לה כתובה היא בעיא דלא איפשטא לקמן דף פ"ט ע"ב וא"כ מנ"ל להקשות. ואין לומר דא"כ אף אם דרוסת איש היא נמי נימא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומתחייב בכתובה מנה. דזה אינו דמ"מ כיון דמוקי מתניתין כר"מ שפיר טענתייהו במאתים ומנה ויכילנא לשנוי ולפרש באמת כן דטעמא דר"מ בלא הכיר בה הוא מטעם זה עצמו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אלא דבלשון רש"י ותוספות ז"ל מפרש דאינו מקח טעות לר"מ כלל דמדמי ליה לבוגרת. ונראה ליישב דלא ניחא ליה לאוקמי כר"מ ומטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכל הפוחת וכו' דא"כ במתניתין דמשארסתני נאנסתי דתני והיה מקחי מקח טעות וס"ל לרבא דמקח טעות לגמרי משמע כדקאמר בסמוך. א"כ ה"נ נימא דמטעם כל הפוחת וכו' מתחייב במנה ודוחק לאוקמי רישא דמשארסתני נאנסתי כרבנן וסיפא דמ"ע כר"מ. ובלימוד הישיבה אמרתי לחדד את התלמידים דיש לתרץ קושיא הנ"ל עפ"י מ"ש הב"ש בסימן קמ"ח ס"ק ד' דכל היכא דאיכא איסורא בביאה לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דבלא זה איסורא איכא. א"כ יש לומר באשת כהן או קידשה פחותה מג' שנים לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דאיכא איסורא דקי"ל דנאסרת עליו:

והנה כתבנו לקמן בדף י"ב ע"ב דלמ"ד דטענתייהו במאתים ומנה הא דלא אמרינן דהוי ליה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דקי"ל דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם היינו משום דאין כאן מקום שבועה כמ"ש הרמב"ם גבי טוען פתח פתוח מצאתי דאלימא חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה להאמינו בלא שבועה. והתוס' כתבו לעיל דף י' ד"ה חזקה דלמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. לא שייך חזקה זו אלא באשת כהן או קידשה פחותה מג' שנים דנאסרת עליו. א"כ תו ליכא למימר הכא דמטעם אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מחייב עצמו במנה או מאתים כיון דנצטרך לומר דמיירי במקום שנאסרת עליו דאיכא חזקה דאין אדם טורח ובמקום איסור לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כמ"ש הב"ש כנ"ל. אלא דיש לפקפק על זה דנהי במקום דודאי אסורה לו לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. מ"מ הכא יש לומר אע"ג דאסורה לו מספק מ"מ דעתו בשעת ביאה דאם היא מ"ע או לא נבעלה תחתיו לא תהיה בעילתו בעילת זנות ומחוורתא כדשנינן מעיקרא. ודוק: ועיין בסמוך:

תוס' ד"ה הדר ביה רבא מהאי וכו' אבל מהא לא בעי למימר וכו'. כבר תמהו מהרש"ל ומהרש"א ונדחקו לפרש בדרכים רחוקים וכ"כ בספר פני יהושע דע"כ היה להתוס' איזה ישוב להעמיד הדר ביה רבא מהא דקאמר זינתה מעיקרא ולא כלום אלא שלא רצו להאריך. ואף אני אענה חלקי דבאמת הוי מצי למימר דהא דקאמר בברייתא דנמצאת מ"ע יש לה כתובה מנה הוא משום דהתם במוציא שם רע מיירי בנבעלה דאין דאם עושה בעילתו בעילת זנות. אבל בלא נבעלה יש לומר דהוי ליה מקח טעות. או אפילו נבעלה לרבנן דר' מאיר דלית להו כל הפוחת וכו' אלא דא"כ קשה דהא ר"מ ס"ל במ"ע כתובתה מאתים וכיון דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות יהיה כתובתה מאתים. ותו דלמה הוצרך להגיה הברייתא אדרבא הרי אפילו זינתה מעיקרא יש לה ע"כ כתובה מנה ועל זה שפיר כתבו דבאמת הוי מצי למימר דהדר ביה רבא מהא ולעולם במ"ע מקח טעות הוא לרבנן ומתניתין דמ"ע ר' מאיר היא כדקאמר רבא לעיל דלר"מ אפילו לא הכיר בה מאתים ובאמת טעמא דר"מ הוא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כמ"ש לעיל והכא בברייתא בזינתה מעיקרא דיש לה כתובה מנה אתיא כר' מאיר ומשום כל הפוחת וכו'. ועל זה תירצו משום דמקח טעות לגמרי משמע וכיון דמתניתין דמ"ע ע"כ נצטרך לומר דר"מ היא א"כ למה ברישא מקח טעות לגמרי ושפיר הוצרך לומר הדר ביה רבא מההיא וכולה מתניתין רבנן היא. א"נ אפילו ר"מ כמ"ש הר"ן משום דביאה ארוסין עושה וארוסה לית לה כתובה:

ובזה אתי שפיר דלמאי דמותיב ר' נחמן לרב ששת לא מתרץ הברייתא כדקאמר רבא בתר הכי ואלא קשה הך. ולפמ"ש יש לומר דלר"נ באמת מתרצא הברייתא דאתיא כר' מאיר וארוסה יש לה כתובה. ומתניתין דמשארסתני נאנסתי אתיא כרבנן דל"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אלא דרבא ס"ל כיון דע"כ מתניתין כרבנן וקתני בסיפא דמ"ע אני דנמצאת מ"ע כתובתה מנה אף לרבנן יותר יש לאוקמי ברייתא דמוציא שם רע דנמצאת מ"ע אלא דהוי מצי למימר דהדר ביה מהא דמקח טעות לגמרי משמע ואיכא לאוקמי מתניתין כר"מ אלא דלא ניחא להש"ס כיון דבאמת משמעות מקח טעות הוא לגמרי כנ"ל. ודוק:

עוד נראה לפרש דברי התוס' כנ"ל והוא דיש ליישב מה שדקדקנו בסמוך דבתר דמתיב ר' נחמן לרב ששת ממתניתין איך מפרש הברייתא דמוציא שם רע. ונראה דיש לומר לפמ"ש הפוסקים דאף דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. מ"מ אין לה כתובה. ולא תיקנו חז"ל בזה כתובה. ואם רוצה יכול לגרשה מיד בלא כתובה. משום שלא תיקנו בזה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כיון דהטעתו ועשתה שלא כהוגן וממילא כשנתאלמנה מיד ג"כ אין לה כתובה מהאי טעמא כמ"ש הפוסקים באה"ע סימן קט"ז. אבל במוציא שם רע יש לומר דשאני דהא כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו. ולפי דעת הרמב"ם ז"ל שיבואר בס"ד לקמן דף מ"ו עיקר קרא בהכי מיירי שהוזמו עידי הבעל אבל לא נמצאו בתולים כמו שיבואר שם בס"ד באריכות וכמו שאמרו חז"ל ופרשו השמלה היינו שמבררין הדברים כשמלה. וא"כ נראה דלענין כתובה אח"כ תליא בפלוגתא דרבנן ור' יוסי בר' יהודה לענין אונס לקמן דף ל"ט ע"ב דלרבנן כיון דלא מצי מגרש לה ולא שייך שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אין לה כתובה. אבל לר' יוסי בר' יהודה דס"ל גבי אונס יש לה כתובה משום דמצער לה עד דאמרה היא לא בעינא וכן באלמנה כמ"ש התוס שם ה"נ במוציא שם רע שלא היה בתולים מהאי טעמא יש לה כתובה אפילו אם היא מרוצה להתגרש. ואפשר לומר דאף לרבנן יש לה כתובה דהא כתבו התוס' שם דהוצרכו באנוסה לטעמא דיצא כסף קנסה בכתובתה משום דאין לנו לשנותה משאר נשים אלא משום דיצא כסף קנסה בכתובתה. אבל במוציא שם רע דלא שייך זה דדוקא באונס נתן לה מהר הבתולים משא"כ קנס דמוציא שם רע משום שהוציא שם רע הוא א"כ יש לומר דאף רבנן מודים. ועכ"פ איכא לאוקמי ברייתא כר' יוסי בר' יהודה וא"כ יש לומר דאין חילוק דגם כשהיתה מרוצה להתגרש מיד או שנתאלמנה מיד כיון שצריכה גט עכ"פ יש לה נמי כתובה לר' יוסי בר' יהודה דאל"כ מצער לה מיד עד דאמרה לא בעינא ומצוה מן התורה שיקיימנה ולרבנן נמי יש לומר שלא לשנות משאר נשים א"כ שפיר ר' נחמן מצי לשנוי הכי. אבל רבא דאמר מקח טעות לגמרי משמע והיינו דאין קידושין כלל וצריך לקדש מחדש וכמ"ש סוף סימן ס"ח מדברי התוס' לעיל דף י' ע"א וא"כ כיון שלא היתה מקודשת כלל אפילו נימא דאפ"ה צריך ליקח אותה לאשה מציווי הכתוב ולו תהיה לאשה כמ"ש לקמן דף מ"ו מ"מ לא שייך לומר דאין לשנותה משאר נשים ואפילו לר' יוסי בר' יהודה לא שייך לתקן כתובה אם היא מרוצה שלא להנשא אליו כלל שפיר מקשי ואלא קשיא הך. והשתא שפיר קאמר התוס' דאיכא למימר דהדר מהא ומפרש כמו רב נחמן. על זה תירצו התוס' דמקח טעות לגמרי משמע דאין צריך גט כלל. וזה נראה לענ"ד יותר נכון. ודוק: