הפלאה על כתובות קסט

גמרא אמר ליה אנן נמי מחריפותא דנהרא תפיסנא וכו'. הנה לכאורה צ"ל בע"כ שלא היה הספינה בסימטא כלל משעת מיתה דאל"ה כבר זכו בו היורשים אלא דא"כ קשה למה הוצרכו לומר להשליח את תופס לבע"ח כיון דהספינה היה עדיין בחריפות דנהרא דהוי רשות הרבים הא קי"ל דאין משיכה קונה ברה"ר ולא הוי תפיסה כלל ועיין לקמן דף פ"ו ע"ב שכתבנו ישוב ע"ז ובפשטות יש לומר דהכי קאמר ליה את אף אם תמשוך לסימטא לא תועיל התפיסה דה"ל תופס לבע"ח וכו' ובזה ממילא נכון מה שהקשינו לעיל דהא הכא ה"ל ביד השליח כאלו זכה הבע"ח יתר על חובו וינתן ליורשים לר"ע דהכא שאני דכיון דעדיין לא המשיך הספינה לסימטא והיה עדיין בחריפותא דנהר' דמשיכה אינה קונה ברשות הרבים לא ה"ל כבא ליד אדם כלל. ודוק:

שם תוס' ד"ה מיגו דיכלי למימר וכו'. בספר פני יהושע הקשה דאפילו קודם שנתקנה שבועת היסת. אין לך נוגע גדול מזה דהא מחייב לשלומי ולענ"ד לק"מ כיון דאפילו אי לא מחייב לשלומי ע"כ דלא מהימן אלא משום מיגו דאהדרינהו. א"כ אינו נוגע כלל כיון דאית ליה מיגו ודמי להא דקאמרינן לעיל דף י"ח ע"ב בעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון דאי לאו דאין אדם משים עצמו רשע היו נאמנים במיגו אף דלפי דבריהם הם נוגעין דאם יצטרך הלוה לשלם ע"י השטר יצטרכו הם לשלם ללוה שהפסידו אותו בעדות שקר ואפ"ה נאמנים במיגו ועמ"ש שם. אך לפמ"ש הש"ך בסימן קכ"א ס"ק מ"ד דהא דאמר שם בקידושין מיגו דיכלי למימר אהדרינהו היינו דוקא באמר להם הלוה צאו ופרעו. ולא אמר לשון הולך ותן. דאל"ה לא הוי מיגו שהמלוה יתבע אותם לפי שכבר זכו לו. ולא היה להם להחזיר ללוה א"כ אין מקום לקושית התוס' דיש לומר דמיירי כאן שאמר לו הולך ותן דליכא מיגו שירא שיתבע אותו המלוה והא דקתני סתמא משום דאפילו אין עדים לפנינו שאמר לו הילך ותן חיישינן שמא יש עדים שאמר לו הולך ותן ואין להכשיר עדותן דשמא מתיירא לומר אהדרינהו משום שיודע שיש עדים שאמר לו הולך ותן אלא שאין הלוה מביא אותם כדי שיאומן במיגו וכמ"ש בפירש"י בקידושין שם ד"ה דאי לא וכו'. דלפעמים שמסרו לו בעדים ונדחקו שם המפרשים וכתבנו שם לפרש דבריו ז"ל דהיינו דחיישינן דשמא מסר לו בעדים אלא שאינו מביאים כדי שיהיה להעדים מיגו דאהדרינהו דלא שייך לומר שיש עדים שלא מסר לו בעדים. (והא דלא חיישינן אפילו למ"ד א"צ לפורעו בעדים דשמא אמר להשלוחים אל תחזירו לי אלא בעדים היינו דיש לומר שיש עדים שלא אמר כן) ואם יאמר אהדרינהו יביאם הלוה וה"נ יש לחוש שמא יש עדים שאמר לו הולך ותן. והוא הטמין המעות והלוה אינו מביאם כדי שיהיה לו מיגו ויפטר מהמלוה אבל אם יאמרו אהדרינהו יביאם הלוה כדי שיכול המלוה להוציא מהשליח והלוה יפטר מן השליח כיון שאומר שלא החזיר לו. ובאמת קשה לפענ"ד טובא על הש"ך שם שכתב דבאין עדים שאמר לו הולך ותן נאמן השליח במיגו. דזה אינו דכל זמן שאין עדים לפנינו שאמר לו צא ופרע אינו מיגו דחיישינן שמא יש עדים שאמר לו הילך ותן וצ"ע. מיהו הכא יש לומר דס"ל להתוס' דאפ"ה אין נאמנים לומר סטראי נינהו במיגו דלהד"מ דמתייראים שמא יש עדים שאמר להשליח צא ופרע ויהיה לו מיגו דאהדרינהו ויתחייבו שבועה נגד העד. ומדנקט הש"ס סתמא משמע דאפילו באין עדים שאמר לו הולך ותן אפ"ה אין השליח נאמן ע"כ לאחר תקנת שבועת היסת. ודוק:

ומה שהקשה בספר פני יהושע דלא הוי מיגו דהעזה. שהרי אף לפי טענתו סטראי הוא מעיז נגד הלוה יש לומר דס"ל להתוס' דסטראי לא ה"ל העזה כל כך. דיש לומר דספק מלוה ישנה יש לו בידו. ואף אם הלוה יודע שאינו חייב לו. מ"מ אינו העזה דהלוה סובר שהוא טועה. וכמו שכתבו התוס' גבי שכיר בר"פ כל הנשבעים ובכמה דוכתין. וראיה לזה דלכאורה קשה בהא דקאמר בין כך ובין כך משלם דא"ל לתקוני וכו' קשה מאי פשט הא אף אם השטר ביד השליח והמלוה טוען שלא פרעו לו. נראה דחייב הלוה לשלם למלוה חובו דה"ל איני יודע אם פרעתי. כמ"ש המפרשים בקדושין שם דאפילו מלוה ע"פ אין השליח נעשה עד דה"ל כא"י אם פרעתי. ואין ראיה ממה שהשטר ביד השליח. דהרי אמר לו שקול שטרא והדר יהיב זוזי א"כ מה פשע השליח אפילו אי הוי שקיל שטרא היה יכול לומר לא נפרעתי והיה צריך לשלם לו. וצ"ל דאעפ"כ פשע דלא היה מעיז לומר לא נפרעתי. משא"כ בטענת סטראי דאינו העזה. וא"ל דאכתי מאי פשע הא היה נאמן לומר סטראי במיגו דלא הד"מ. דהא קי"ל דאמרינן מיגו דהעזה במקום דליכא שבועה. זה אינו דלא היה נאמן נגד הלוה במיגו. דהא קי"ל דלא אמרינן מיגו להוציא אלא במקום שיש שטר כדאיתא בח"מ סוף סימן פ"ב נמצא אי הוי שקיל שטרא לא היה נאמן להכחיש הלוה ולומר סטראי במיגו להוציא אלא דא"כ אם טוען המלוה להד"מ לא פשע השליח דהרי מעיז עכשיו. ותו דקשה לפי דעת הפוסקים בח"מ סימן נ"ח בשם המרדכי דאינו יכול לומר סטראי אלא כשמכחיש השליח שנתן לו לשם הלואה אחרת. א"כ מעיז עתה ג"כ נגד השליח ומה פשע הא היה יכול לטעון להד"מ וה"ל א"י אם פרעתי. וצ"ל משום דלדעת הפוסקים אלו דמיירי דמעיז גם עתה. ממילא דאין מקום לקושית התוס' דה"ל מחויב שבועה וא"י לישבע דהא מעיז גם עתה נגד העד וכסברת ספר פני יהושע. וא"כ יש לומר דמיירי קודם שנתקנה שבועת היסת דאין העד נוגע. א"כ יש לומר דאף דקי"ל אינו יודע אם פרעתי חייב. מ"מ כשיש עד כשר שמעיד שפרע מצטרפין ברי דעד אחד לחזקת ממון ופטור לשלם. א"כ הכא הוי השליח עד ויפטר אך מהא דאמרינן בקדושין דף מ"ג הן הן שלוחיו הן הן עדיו משמע דוקא שנים. וצ"ל דהתם מיירי במלוה בשטר דוקא. וצ"ע בכ"ז לדינא. ודוק:

תוס' ד"ה אית לך סהדי וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל דמנ"ל דילמא מיירי ביש עידי פקדון וראו בידה ובאמת כן הוא ברא"ש ושאר מפרשים ובספר פני יהושע כתב דמשמע דלא היה עדים כלל על החוב ונאמנת על החוב משום התפיסה במיגו וקשה לענ"ד דא"כ מאי קאמר אית לך סהדי דתבעינהו הא אית לה סהדי דתבעינהו גרע טפי דהא כתב בהגהת רמ"א סימן ע"ב סעיף י"ח דכשאומר לפני עדים שתופס על החוב שוב אינו נאמן לפני בית דין על החוב דאבד מיגו שלו וצ"ל דאמר לה שתביא עדים שתבע ממנה ולא רצתה ליתן לו ולא אמרה שום טעם ונאמנת עתה במיגו שהיתה אומרת שלא רצתה ליתן לו משום שלקחה ממנו ולפ"ז ה"מ התוס' להוכיח כפשטיה דהא אפילו בעדים דתבעינהו אינה נאמנת אלא למשכון כיון דלא אמרה טעם יש לומר שהיה לקוח בידה באמת וע"כ אפילו בעדים אינו מועיל אלא למשכון וא"כ תאומן למשכון אפילו בלא עדים אלא דלפי מאי דלא אסקו עדיין דלא אמרינן מיגו למפרע יש לומר שאמרה לפני עדים שתופסת על החוב דמ"ש הרמ"א דאינה נאמנת הוא מטעם דהוי מגו למפרע ותו קשה דלפמ"ש לעיל בעובדא דבקרא דלפי דעת הפוסקים דטעמא דר"ע דמהני תפיסה מחיים לר"ע הוא משום דלא שייך טעמא דר"ע שכולן צריכין שבועה משום דמחיים לא בעינן שבועה א"כ אין להאמינה במיגו דלקוח משום דקי"ל דבמיגו דלקוח בעינן שבועה בנקיטת חפץ כמ"ש הפוסקים בח"מ סימן ע"ב ושייך טעמא דר"ע שכולן צריכין שבועה ואף שכתבנו לעיל בעובדא דבקרא דהכא כיון שהוא טוען על גופו של חפץ לא בעינן שבועה במיגו דלקוח מ"מ הכא שכתבו התוס' דלא קנתה השטרות אלא שתופסת אותם למשכון א"כ אינה טוענת על גופו של החפץ ושפיר צריכה שבועה ואפילו אם היתה טוענת לקוח יש לומר דהיתה צריכה שבועה כיון שאינו אלא למשכון וע"כ שהיה לה ראיה על החוב וצ"ל דדוקא בשבועת היתומים אמר ר"ע שכולן צריכין שבועה משום דשבועת היתומים חמירא טפי כדאשכחן בדוכתי אחריתי לענין מת לוה בחיי מלוה וחשוד דבשבועת היתומים אינם נוטלין משא"כ בשאר שבועות אלא דבאמת קשה לי טובא דלפי שיטת התוס' דהיתה התפיסה בלא עדים מאי קאמר דה"ל תפיסה לאחר מיתה הא לא גרע ממטלטלין ביד אחרים דלא קאמר ר"ע דינתנו ליורשים אלא משום שכולן צריכין שבועה. ולפמ"ש דהיינו דוקא שבועת היתומים דהיינו שלא נפרע מאביהם והא הכא לא שייך שבועה זו כיון דיש לה מיגו (ואף בלא מיגו צ"ל דלפמ"ש התוס' לקמן דף צ"ב והביאנו לעיל דף פ"ד דביש ביד המלוה מעות לא חיישינן לצררי וינתן לבע"ח דלא שייך טעמא דר"ע משום שבועה ע"כ צריך לחלק הכא כיון דאין מעות בעין חיישינן לצררי ועיין בש"ך סימן ע"ב ס"ק ע"ב וסימן ק"ח סי"ב וסוף סימן פ"ט אבל אם תפסה בלא עדים א"צ שבועת היתומים כלל) וע"כ נ"ל דאפילו בשבועה זו שהוא במיגו דלקוח שייך טעמא דר"ע א"כ קשה דאפילו בשבועה בתפיסה מחיים ואין ראיה על החוב צריכה שבועה כנ"ל וצ"ל דס"ל להתוס' דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני משום טעם הירושלמי שכתב הרא"ש דזה תורה וזה אינו תורה וכן צ"ל בדברי הרא"ש שהקשה ג"כ קושית התוס' שתהיה נאמנת במיגו דתבעינהו מחיים ותפסה יש לדקדק דלמה ליה למימר משום תפיסה תיפוק ליה כיון דא"צ שבועה היורשים משום מיגו לא שייך טעמא דר"ע אפילו במטלטלין ביד אחרים וצ"ל משום טעם הירושלמי ועדיין צ"ע ויותר נראה דמשמע להתוס' מדלא אמר אית לך סהדי על התפיסה משמע דנאמנת במיגו על זה אלא אהא דתבעינהו מינה אמר אייתי סהדי וכן משמע להו דהוי מיגו למפרע משום דתחלה אמרה שתפסה והאמינה וכששאלה על התביעה לא האמינה משום דהוי למפרע. ודוק:

תוס' ד"ה מרענא שטרא אפומיה וכו' והלשון משמע כן וכו'. לולי דבריהם היה אפשר לומר דהא דקאמר מרענא שטרא היינו דמיירי בגוונא דאמרינן בעלמא בשני עדים דאתרע שטרא כדאיתא בשבועות דף מ"ב בעדים שראו נתינת המעות והמלוה אומר סיטראי קי"ל דאתרע שטרא והיינו לדעת התוס' לענין שצריך שבועה וקי"ל דבעד א' כה"ג לא איתרע שטרא כדאיתא בח"מ סימן נ"ח סעיף ב' דנאמן במיגו וכ"ש לפי שיטה זו דאתרע לענין שצריך שבועה פשיטא דע"א אינו מחייב שבועה כה"ג דהא קי"ל דכל מקום שאין שנים מחייבים ממון אין עד אחד מחייב שבועה א"כ שפיר יש לומר דמרענא לחייב שבועה בכה"ג היכא דקים ליה. אלא דלפ"ז אכתי דוחק לפרש דר"פ דאמר ידענא ביה דשטרא פריע היינו בכהאי גוונא שלא ראה שפרע ממש על זה השטר עצמו. ותו דר"פ עצמו דאמר מרענא ס"ל בשבועות התם דלא אתרע שטרא אלא היכא דמוכח שעל זה השטר קיבלם ודוחק לומר דמיירי בהכי ויותר נראה דיש לפרש דנ"מ לענין חשוד שמוציא שטר לפ"ד הפוסקים בסימן נ"ב דבע"א מעיד שהוא פרוע נוטל בלא שבועה מ"מ היכא דקים ליה בגויה יש לומר כי היכא דסמך על בת רב חסדא להיות שכנגדה נשבע ונוטל ה"נ מהני להיות מרענא שטרא דצריך שבועה לענין זה להיות שכנגדה נשבע ונפטר ולפ"ז יש לומר הא דקאמר אייתו האי שטרא גביה היינו מאותה אשה עצמה שהעידה עליה בת ר"ח לכך אמר רבא ע"א לאו כלום משום דבחשוד נוטל בלא שבועה וקאמר כיון דאתה סומך על בת ר"ח שהיא חשודה סמיך עלי להפוך השבועה כדסמך עליה להפך שבועה ואמר לא קים ליה בגויה ולמד מזה דבכה"ג דברים דקים ליה בגויה בכה"ג לחייב שבועה דהיינו להיות שכנגדו נשבע ונפטר. וק"ל:

תוס' ד"ה אלמא וכו'. היינו משום שלא להצריכה עדים וכו'. אע"ג דקי"ל בח"מ סימן פ"ז ס"ק ז' דבנשבעין ונפטרין אם אמר נשבעתי נאמן צ"ל דהתוס' ס"ל כדעת הטור שם דבשבועה דאורייתא אע"ג דפטור משבועת התורה מ"מ צריך לישבע שבועת היסת אבל לדעת המרדכי שהביא הסמ"ע שם דפטור אפילו משבועת היסת צ"ל דכיון דפסקו לה הבית דין שצריכה לישבע בעירה כי היכא דמיכספא ה"נ בהתרו בה שלא תישבע אלא בפני עדים דמפרסמת מלתא וכדאיתא בח"מ שם דאם התרו בו אינו נאמן אבל אין לומר דמיירי הכא בנשבע ונוטל דאינו נאמן כדאיתא שם דנראה דבזה אין הלוה יכול לעכב הפירעון עד שתשבע בעירו דוקא וכמ"ש הר"ן. וק"ל: