הפלאה על כתובות טז

גמרא אמר ליה קום אימא מילתא כל קביל ינוקא וכו' יש לומר על דרך שאמרו במסכת שבת דף קנ"ג אחים הספידא דהתם קאימנא יש לומר על דרך הפשוט מפני שאמרו אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת שלא יאריך בדרוש אלא המתעורר הספד. וז"ש דהתם קאימנא ואין ראוי לך אלא להחם ההספד. וגם יש לומר מפני שאמרו אין מועד בפני ת"ח כי לא יערב כל שמחה לפניו. ואמרו אל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו ואמר ליה להחם ההספד שאין תנחומין ושמחה בעודו עומד לפניו. והענין כי הקבורה גורמת שכחה ולכך אין מקבלין תנחומין על החי וא"כ כל זמן שהוא קרוב לקבורתו יותר. אין נשכח כל כך ומקורב יותר אל החיים בהתעוררות ההספד ועומד אצלם ולכך אמרו המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו. והטעם שהוא מדה כנגד מדה כיון שהוא גורם שישכחו העולם על ידי אריכות הזמן ויצא מן הלב ע"כ כיון דאמרינן בשכר המספיד דידל ידלוניה ראוי גם כן במתעצל וגורם שכחת הלב מדה כנגד מדה במיתתו שיהיה נשכח מיד מן הלב וכיון שעיקר הזכירה בעודנו עומד קודם קבורה כמו שכתבנו שאין תנחומין בפניו ע"כ אמרו חז"ל הלשון שראוי להיות לו נקבר בחייו. וכמו דמצינו גבי בליעת קרח שאמר משה שירדו שאול חיים כדי שיאבדו מתוך הקהל וכמ"ש ופקודת כל אדם יפקד וגו' וכדי שישכחו מיד במיתתם מן הלב על ידי קבורתם מיד. וכן במתעצל ענשו כן מדה כמדתו והיינו דקאמר הכא כל קביל ינוקא. רצה לומר דהוא בפניו דקאי הכא:

שם דור שאבותיו מנאצים פירש"י שהכעיסוהו וגרמו לו וכו'. ענינו מפני שאמר הכתוב הצדיק אבד ואין איש שם על לב. ופירשו המפרשים שיש לומר שמיתת הצדיק מכפרת על עון הדור. והוא כקרבן העולה לרצון ולריח ניחח לכך אין שמים על לב שסוברים שהתרצה השי"ת בקרבנם. אבל באמת שלפעמים נהפוך הוא שהשי"ת מסלק את הצדיק מחמת כעסו על הדור וכוונת השי"ת כדי שיתעוררו מאימת הדין וישובו בתשובה כדכתיב נורא אלקים ממקדשך ואמרו חז"ל אל תקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך וכאשר פרשנו בדברי ירמיה שאמר אל תאמרו אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהנה כי אם איש בחטאו יומת כל האדם האוכל הבוסר תקהנה שניו. ויש לפרש שאמר להם שלא יאמרו שהצדיק היה מכפר על הדור ונשא עונם שהוא הבוסר ומה לנו להתאונן עוד כי כבר נתכפרו על זה אמר כי אין הדבר כן וכוונת השי"ת שידונו בעצמם ק"ו כי אם איש שהוא הצדיק בחטאו מת כ"ש שכל אדם האוכל הבוסר ומלא עונות תקהנה שניו וכמ"ש המפרשים בפסוק גבי ראובן שאמר הילד איננו ואני אנה אני בא. שלמד ק"ו אם הילד שאינו בר עונשין איננו כ"ש אני שבלבל יצועי אבי אנה אני בא לכך שב לשקו ולתעניתו. ואם על ידי זה מתעוררים בתשובה מתכפר להם בתשובתם ואם לא ישימו על לב ח"ו תגדל מדת הדין והכעס כמאמר הכתוב על מה תכו עוד תוסיפו סרה והנה לא ינוח לצדיק ולא ינחם כי טוב לו שעה אחת בעולם הזה בתשובה ומעשים טובים יותר מכל חיי עולם הבא. אבל כשמתאספים ועושים תשובה ינחם כי על ידו השיב רבים מעון ואינו דומה רבים העושים וכו'. וכן הוא בתינוקות הנתפסים בעון הדור. וז"ש וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו שהבנים מתו מחמת כעס ולא מחמת רצון לקרבן כי אם להודיע ולייסר העם שיחזרו בתשובה כשיראו כעס הקטנים שלא חטאו עדיין כמ"ש הילד איננו כנ"ל וידונו ק"ו בעצמם. אבל כשאינם עושין תשובה ומהפכים הדבר מחמת חסרון האמונה למקרה. ח"ו יגדל העון והכעס. וז"ש כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם. והיה כוונתו להוכיח העם שיחזרו בתשובה ובזה ינוח רוח הילד העומד שם כמ"ש לקביל ינוקא:

והנה המתרגם פירש מדארגיזו קדמוהי בנין ובנן והוא היפך הפירוש הנ"ל מפני שמצינו לפעמים להיפך שהאבות זוכים בשביל הדורות העתידים לצאת מהם כמ"ש ביעקב אשר פדה את אברהם ואמרו שזכות יעקב עמדה לו באור כשדים. וכן להיפך וירדוף עד דן פירש"י שתש כחו מפסל מיכה שיהיה בדן. ויש לנו בזה פירושים ודרושים רבים בס"ד ואין מקומו כאן. ובזה יש להבין מה שאמר הכתוב אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו הזכיר חטא הקל באבות ועון בבנים מפני שהענין שלפעמים גורמים הדור שיבא מהם והוא עדיין בכח אביהם שיחטא האב על ידי זה כמ"ש הכתוב יזכר עון אבותיו אל ה' וגו'. ואז אף שחטאו האבות אינו מצדם כי אם מחמת שאנחנו היינו אז בכח אבותינו ולכך מתיחס עונם אלינו ועלינו לסבלם. ולפ"ז יש לומר כפשטיה מכעס בניו ובנותיו שיחטאו וז"ש כי דור תהפוכות המה רצה לומר שלהיפך הוא בכח החוזר מן הדור שיבא אחר כך בנים לא אמון הם עתה בם ומרשיעים אותם. כנלענ"ד לפרש לפי התרגום. ואם הפי' כן. הוא נחמה לאבלים כדאיתא בב"ק דף ל"ז ע"א גבי עולא שניחם לר"ש בר יהודה בזה ולמד קל וחומר מעמון ומואב ע"ש שיש לומר שמת בשביל שיודע הקב"ה שלא יבא ממנו דור הגון וממיתו קודם זמנו כמ"ש דוד ע"ה יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם רצה לומר קודם שיבואו רשעים לעולם יתמו החטאים ולא יהיו בעולם. אלא דכיון דאמר לו לקביל ינוקא היה בזה גנאי לתינוק ע"כ היפך הדבר שבשביל ניאוץ האבות הוא ולהורות להם תשובה כנ"ל. לכך מקשה דאדרבא היה לו לפרש איפכא שיהיה נחמה לאבלים ועתה צער הוא להם ע"ז קאמר דגם לאבלים אין צער דחשיב לאתפוסי אדרא ולא בעון עצמו:

שם הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה. אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נגזר עליו וכו'. הא דקאמר לשון כפול המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו מפני שבידיעה עצמה שהיא במחשבה אם מרבה לחשוב בו הוא ניבול. וכבר כתבו המפרשים כי הרהור הוא לשון הריון המוליד את הדיבור וממשיכו לתוך הפה. וצריך שמירה שלא יוציאו בשפתותיו. וזהו דקאמר הכל יודעים רצה לומר הידיעה היא ראויה לכל אדם והיא מצות נשואין. שהרי אדם הראשון שאל בת זוגו והקב"ה נעתר לו ובראה והשתדל בנשואין כמ"ש חז"ל. אבל מה שמרבה בתאוה והרהור הוא מנבל פיו וסופו שיביאהו להוציא דבר נבלה מפיו. ויש לפרש עפי"ז פסוק במשלי סימן ל"א אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה. רצה לומר כי ענין הנשואין מצוה היא ומצינו לשון נשואין בפסוק ברות ובסוף שופטים וישאו נשים וכהנה רבות. אמנם אם נבלת בהתנשא רצה לומר בענין נשואין לחשוב ביותר למה כלה וכו' הוא בא לידי הרהור. וז"ש ואם זמות רצה לומר הרהור צריך אתה לשמור הפה ע"כ שים יד לפה כפירש"י. ואפשר לפרש יד לפה כענין ידות הכלים וידות נדרים שהוא האחיזה וההמשך בה ה"נ המחשבה היא יד והמשך לפה. ויש לפרש המשל בפסוק שאחריו שם כי מיץ אף יוציא דם הוא על אדם הראשון שבתחילה היה מחשבתו ובקשתו לבת זוגו כהוגן ונרצה להקב"ה. ומיץ אף שהרבה להתאוות כדאיתא בזוהר שאכלה פגה קודם זמן ונכשל בתאוה לעינים יוציא דם שהכעיס להקב"ה ונגזר עליו מיתה. גם ירמז מ"ש הכתוב בתאוה דרכיה דרכי מות. כי דם בר"ת דרכי מות. ואמרו חז"ל עשרה דורות מאדם עד נח היו מכעיסין ובאין וכו' והשחיתו דרכם. וזהו שאמרו ומיץ אפיים יוציא ריב כדכתיב לא ידון רוחי באדם ופירש"י לא יתרעם ולא יריב רוחי עלי הרי שכעסן גרם ריב ויש רמז ריב ר"ת רוחי ידין באדם. ויש לפרש מ"ש גזר של שבעים שנה שהרי נגזר עליו ביומו מיתה מיד אעפ"י שנברא לחיי עולם. כ"ש בזמן הזה שאין חיי האדם אלא שבעים שנה. ולהמפרשים שביום אכלך היינו אלף שנה יש לומר שנחסר לו מאותו יום עצמו שבעים שנה שמת בת"תקל שנה וק"ל:

שם חשוב את לאתפוסי אדרא. ענין החשיבות לפי פשוטו שצדיק אחד שקול כמו כל הדור ויש לפרש בזה הפסוק במשלי י"ד בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור. מפני שאמרו חז"ל גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה זו מיתת צדיקים. והטעם כי לכל מכה הכתובה בתוכחה קדמה רפואה למכה כמאמר חז"ל כי על ידי התשובה תתרפא המכה להיטיב ביותר אחריתה מראשיתה. משא"כ מיתת צדיקים שהוא הולך וחסר כמו שאמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לאותה בושה וכו'. וכן בכל הדורות כי אעפ"י שאמר הכתוב וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של אותו צדיק זרח השמש. מ"מ אין הצדיק השני במעלה של צדיק ראשון. וז"ש אעפ"י שכבר זרח השמש אפ"ה נקרא ובא השמש של צדיק ראשון וז"ש בכל עצב רצה לומר בכל מכה הכתובה בתורה כשמתעצב על לבו וחוזר בתשובה יתרפא ויהיה עוד מותר. אך בדבר שפתים רצה לומר המכה אשר לא כתובה הוא אך למחסור. ולכך לא נכתב מכה זו בתורה מפני שאין לה רפואה. ועוד כי בכל מכות הכתובות בתורה אם יטיבו מעשיהם כתיב והסיר ה' ממך כל חולי וגו' ונתנם בכל שונאיך ונכתבו המכות בשביל זה. משא"כ מיתת צדיקים שאחד שקול כמו הרבה זה אינו אלא בישראל אבל באומות כתיב ידין בגוים מלא גויות ובישראל מחץ ראש על ארץ רבה שאחד נחשב כמו הרבה. ויש להבין בזה הפסוק לעשות נקמה בגוים וגו' לאסור מלכיהם בזיקים וגו' לעשות בהם משפט כתוב רצה לומר הקללות הכתובים. אבל שיכפרו מלכיהם ונכבדיהם על הגוים ולאומים. זה ההידור והחשיבות אין בהם. וז"ש הכא חשיב את לאתפוסי אדרא:

ומ"ש ברב גדלו אדיר וחזק ברוב נוראות. הנה אמרו חז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה פירוש בשמחה. ועוד אמרו השמחים ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ענין שמחה זו בהאמין האדם מה שאמר הכתוב מאת ה' לא תצא הרעות והטוב מה יתאונן אדם חי וגו' שהשי"ת אין בו שינוי ח"ו והוא טוב ומטיב לעולם. אלא שהשינוי מצד מעשה האדם מה שהוא ענין טובתו דאם אינו ראוי לכך חובתו היא טובתו. כמ"ש ביום אכלך ממנו מות תמות דכיון שאכל מעץ הדעת אין לו תקנה להיות חי אלא על ידי מיתתו בהפשטת חומר הזוהמא שהוטל בו. וז"ש הכתוב ה' העלית משאול נפשי חייתני מירדי בור שירידת הבור היא חייתו דאל"ה לא היה בא לחיות האמיתי. וכשקבלו התורה ובאו לחיות האמיתי שכלתה זוהמתן. נאמר אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם ולא תצטרכו למות אך חבלתם מעשיכם לכן כאדם הראשון תמותון כי אין תקון זולת זה. לכך אמר הרעות לשון רבים והטוב לשון יחיד כי הטוב הוא הפשוט מאת השי"ת היחיד ומיוחד. אבל הרעות הוא לפי שינוי המקבלים. והנה אמרו חז"ל לעתיד לבא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתעדנים בה ורשעים נדונים וכו'. הרי דבדבר אחד שהוא השמש ימצא בו שנויים לפי המקבלים וז"ש עליהן הכתוב אומר ואוהביו וכו'. והצדיקים המאמינים בהשגחה זו מאת השי"ת. הם שמחים ביסורין כמו בטובתם כיון שמאמינים שזהו טובתם אלא שהחסד נסתר בלבוש מדת הדין ואינו נראה וזש"ה הראנו ה' חסדך רצה לומר ידענו כי הכל חסדים אבל אנו מבקשים שיהיה חסד נגלה לעינינו וכן אמר הושע לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף בחורבן בית ראשון ואמר לשון טרף כמ"ש חז"ל שהקדים שני שנים לונושנתם וזהו טרף קודם זמן. וירפאנו שזה היה רפואתינו. יך בבית שני ובזה יחבשנו ואמר יחיינו מיומים דהיינו שני בתי מקדשים כפירש"י רצה לומר שזה היה חיותינו כמ"ש חז"ל ששפך חמתו על העצים ואבנים. אבל היה חסד נסתר משא"כ ביום השלישי שיבנה בית המקדש במהרה בימינו יקימנו ונחיה לפניו ויבוא כגשם לנו רצה לומר טובה הגלויה לעין כל וז"ש ברב גדלו אדיר וחזק. שהגבורות האדירים וחזקים הם ברוב גדלו שהוא חסד וכשהם כלולים זה בזה נקראו נוראות כמ"ש הכתוב הגדול הגבור והנורא והכללות הוא שעל ידי המיתה בא התחיה כנ"ל הרי המיתה היא החיות כמ"ש לעיל חייתני מירדי בור. וז"ש ברוב נוראות מחיה מתים וכו' עושה גדולות וכו' והוא ע"ד שאמרו חז"ל כי הגדול הגבור והנורא מרמזים על בחינות האבות הגדולה והחסד מצד אברהם אבינו ע"ה ופחד יצחק. ויעקב כלול משניהם לכך אמר מה נורא המקום הזה רמז לדבר כי ה"ויה א"לקים הגדו"ל הג"בור ה"נורא הוא גימטריא אברה"ם יצח"ק יעק"ב. והנה מדת יעקב אין לו מיצרים כמ"ש חז"ל ואינו מן המספר לכך אמר ונפלאות עד אין מספר ויש לי בזה בס"ד הרבה ענינים ואין כאן מקומו:

ומ"ש תנו לבבכם לחקור וכו' יש לפרש ע"ד שאמר ירמיה אל תאמרו אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהנה כי אם איש בחטאו ימות כל האדם האוכל הבוסר תקהנה שיניו עמ"ש לעיל בזה אך לפי פשוטו ענינו שלא יאמרו שהמיתה לדורות הוא בחטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת אלא שעיקר החטא באכילות עץ הדעת היה מחמת שהגביר על עצמו יצרו הרע בקנאה ותאוה וכבוד וכמ"ש הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם וכמ"ש המפרשים ז"ל וכיון שעדיין לא פסקו זוהמת הנחש מאתנו בקנאה ותאוה וכבוד א"כ כל אחד יש בו חטא עץ הדעת וז"ש כל אדם אוכל בוסר והיינו שאמר להם תנו לבבכם לחקור את זאת במה שהמיתה בא על ידו וזאת היא עומדת עדיין אלא שהתחלת הנתיב הוא מששת ימי בראשית וע"ז אמר כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים רצה לומר כמו שחטא אדם הראשון כן חטא אחרונים. ויש לפרש עוד דכוונתו היה שינחם אותם ה' בתוך אבילי ציון וז"ש להם תנו לבבכם לחקור את זאת דכתיב בה זאת מנוחתי עדי עד ואמר זאת היא עומדת לעד דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ומשעת חטא אדם הראשון נגזר כבר על החורבן כדאיתא במדרש גבי ויאמר לו איכה. וז"ש נתיב הוא מששת ימי בראשית וע"ז אמר כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים שאמרו חז"ל כל דור ודור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו וסיים בעל נחמות שינחם ציון ינחם אתכם:

ומ"ש גומלי חסדים בני גומלי חסדים בני אברהם אבינו שנאמר למען אשר יצוה וגו' יש לומר ע"ד שפרשנו במדרש הובא בילקוט חלק ב' דף ס"א גבי ר' אליעזר בן עזריה שדרש טף למה הם באין כדי ליתן שכר למביאיהן אמר ר' יהושע אשריך אברהם אבינו שראב"ע יצא מחלציך וכו' וכתבנו מפני שנאמר באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו. ולכאורה קשה דזה הוי כמשמש הרב על מנת לקבל פרס אלא הענין הוא מפני שאמרו חז"ל שכר מצוה מצוה שכר עבירה עבירה שגוף השכר הוא גם כן מצוה שנחת רוח לפני הקב"ה בהתגלות מדותיו להטיב לבריותיו והחוטא ומונע השפע הוא פוגם במדות א"כ מה שאמרו לעבוד על מנת שלא לקבל פרס היינו בשביל הנאת עצמו לעולם הבא. אבל כשמכוין לנחת רוח לפני הקב"ה מה רב טובו וה' הוא הבוחן לבות וידע מחשבתו של אברהם אבינו ע"ה וכיון שדרש ראב"ע שעיקר ציווי הבאת הטף הוא רק בשביל ליתן שכר לכך אמר אשריך אברהם אבינו שכוונתו היה למצוה זו כדדרש ראב"ע שיצא מחלציך והנה אמרו חז"ל איזהו חסד של אמת זהו חסד שעושין עם המתים שאינם מצפים לתשלום גמול. וראיתי בספר מעשי ה' שפירש על פסוק לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו שאין חסד של אמת גמור אלא חסד של הקב"ה כי האדם אף בגמילות חסד שעושין עם המתים שאינו מצפה לתשלום גמול מאותו אדם שמטיב עמו מ"מ הקב"ה משלם שכרו וזהו כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. אמנם כשאינו מכוין לתשלום גמול של השכר אלא בשביל נחת רוח של הקב"ה כמדת אברהם אבינו הוא גמילות חסד של אמת בודאי וזהו שאמר גומלי חסדים בני אברהם שאף שבעל הגמול ישלם לכם גמולכם אעפ"כ נקרא חסד של אמת כמדתו של אברהם אבינו ע"ה:

שם טרם נקרא אתה תענה ע"ש הכתוב והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים וגו' יש להבין כפל הדברים. וגם הוא קצת סתירה שהרי בתחלה אמר שעונה קודם הקריאה ואחר כך אמר בשעת הדיבור. וכן יש לדקדק במה שאמר דוד המלך ע"ה קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת ואחר כך אמר רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם. לכאורה אלו הפסוקים הם ענין אחד ולשון כפול. יש לומר מפני שמצינו שתקנו חז"ל בברכות שמונה עשרה שבתפלה שהם בתחלה סדר הבקשה ואחר כך סיום הברכה בשם מענין הבקשה כגון ברוך אתה ה' חונן הדעת. הרי דאנו מכנין שמו יתברך חונן הדעת והנה הפירוש בזה שהשי"ת הוא החונן הדעת באמת במי שראוי לקבלו. ואם לא נעשתה בקשתו של המבקש הוא ממניעת המקבל. אבל השי"ת הוא לעולם החונן הדעת. וכן במקבץ נדחי עמו ובונה ירושלים וכיוצא בהן. אעפ"י שאין אנו ראוים עתה לקבל קבוץ גלוית ובנין ירושלים מ"מ מאמינים אנו באמונה שלימה שעתיד השי"ת לאמת דבריו והוא נקרא מקבץ ובונה ע"ש העתיד. אבל בצדיקים שאמרו חז"ל שהם במעלה דאמרו משיב הרוח ונשיב זיקא וכו' שהתפלה עושה פירות מיד כשיוצא מפיהם ותיכף שמוציאין בשפתותיהם נעשה בקשתם א"כ הוא מתאמת מיד שכיון ששאלו ויצא מפיהם נתקיים מיד. והנה לשון קריאה שייך על הזכרת השם כמו שאמרו לא כשאני נכתב אני נקרא ובכמה מקומות. ועפ"י זה יש לומר מה שאמר דוד המלך ע"ה קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת רצה לומר שקוראים שמו באמת שבאמת נעשתה בקשתם כבר כיון שיצא מפיהם תפלתם הוא מתאמת מיד. וז"ש רצון יראיו וגו' רצה לומר שמשעה שהתפללו שמע שועתם ויושיעם א"כ קריאת שם באמת הוא. וז"ש והיה טרם יקראו קודם קריאת שמו י"ת הוא עונה כבר מפני שכשעוד הם מדברים ואני אשמע מיד נמצא נתאמת כבר בשעת קריאת השם. והוא הדבר שאמרו כאן טרם נקרא השי"ת בשמו אתה תענה ויתאמת כבר קריאת שמך עוצר המגפה:

שם בראשונה היה הוצאות המת קשה לקרוביו. הנה בתשובת מהר"ם מינץ סימן נ"ג וסימן נ"ה הביא בשם ראב"ן מזה ראיה דהוצאת קבורה מוטל על הקרובים. ועיין לקמן ריש פרק אלמנה ניזונת מ"ש שם. ומבואר בקונטרס אחרון סוף סימן קי"ח ע"ש: