הפלאה על כתובות קכ

שם ע"ב אמר רשב"ג אני אכריע וכו'. משמע דפליג אר' מאיר ור"י ור' נתן וסבירא ליה דב"ש וב"ה לא פליגי אלא בשיעור הנקה ולא בנשואין ואביי דהתיר לארוס אחר ט"ו חדש משום דר"מ ור"י הלכה כרבי יהודה. אף דלר"י צריך י"ח חדש היינו דבשיעור הנקה הלכה כר"י ובסברא דנשואין ס"ל כר' שמעון ב"ג. מיהו הא קשה לי לכאורה דסברת רשב"ג מוכרחת היא דהא פריך ביבמות דף מ"ב ע"ב אי הכי דידיה נמי ומשני דידיה ממסמס ליה בבצים וחלב ואס"ד דאיכא עכירת חלב בג' חדשים הראשונים קשה בדידיה נמי דהא לא מינכרא עובר עד אחר ג' חדשים ואפשר זהו באמת טעמא דר"מ דאינו סומך בדידיה נמי על מסמוס וס"ל דכל מניקה משמשת במוך היינו משום ג' חדשים הראשונים דלא מנכרא עוברה ואיכא למיחוש לעכירת חלב (וע"כ הא דאסורה לר"מ להנשא ולשמש במוך משום דלא התירו לכתחלה א"נ דהבעל האחר לא יחוש על זה אף דמסקינן שם ביבמות דלא חיישינן משום דחיה היינו להמית בידים אבל בכה"ג דיכול הולד להתקיים על ידי מסמוס אלא דחששו שתבוש לילך לבית דין לא חייש) אבל לר' יהודה קשה דלמה בעי י"ח חדש ולא סגי בט"ו כדברי רשב"ג דבג' חדשים הראשונים אין חילוק בין ולד דידיה לולד חבירו כיון דלא ידע דמעברא ואין לדחוק ולומר דלר' יהודה באמת בעינן שיעור הנקה כ"א חדש דהיינו י"ח חדש חוץ ג' חדשים הראשונים. זה אינו דהא אביי אמר ר"מ ור"י הלכה כר"י והתיר לאחר ט"ו חודש. וע"כ דשיעור הנקה לר"י י"ח חדש והיינו משום דשמעינן ליה לר"י במסכת גיטין דף ע"ה ע"ב במתנית' כמה מניקתו ר"י אומר י"ח חדש. והעיקר נראה דהטעם בזה דאף דס"ל לר' יהודה דיש עכירת החלב בג" חדשים הראשונים מ"מ אין חשש בדידיה דכיון שתראה שהחלב מזיק לולד תמסמס ליה וכן צ"ל דלא מצינו במניקה שהמתינה כ"ד חדש וניסת שתצטרך לגמול הולד קודם שתנשא משום שמא תתעבר ותעכר החלב אלא כיון דלאחר כ"ד חדש אין סכנה לגמלו א"כ אם תראה שמזיק לולד תגמלנו וה"נ בג" חדשים הראשונים בדידיה. ולפ"ז יש לומר דאף ר"מ מודה בזה והא דס"ל דמניקה משמשת במוך ואינו סומך על מסמוס משום דס"ל דמסמוס ג"כ איכא מיעוטא דאינו מועיל לר"מ דחייש למיעוטא וכ"ש במקום פיקוח נפש דאין הולכין אחר הרוב. ולהכי אמר לעיל דאם היה מכירה כופה ומניקתו אף דיכול למסמס לא סמכינן על זה אלא דרבנן ס"ל דמן השמים ירחמו בכל ד' נשים דאיכא חשש. ור"מ ל"ל הא. וק"ל:

תוס' ד"ה אפילו ביעתא וכו'. וא"ת וכו'. כבר כתבתי מזה בחידושי מסכת ביצה. ובפשטות יש לומר דהכא מיירי שלא בדרך בישול דבל"ז הוא מדרבנן. ע"ש:

בגמרא שאני ביה ר"ג וכו'. לכאורה היה נראה דמיירי בענין שמצד הדין אינה יכולה לחזור בה אף דקי"ל דפועל חוזר אפילו בחצי יום וכיון שהשכירה עצמה לזמן ה"ל כפועל. מ"מ במכירה דאמר לעיל דכופה את גרושתו להניק וה"ה במניקת אחרת כדאיתא באה"ע סימן פ"ב ס"ה בהג"ה וכ"ש בהשכירה עצמה ודאי דאינה יכולה לחזור דלא גרע מדבר האבד דכתב הרמ"א בח"מ סימן של"ג דמשרתת אצל בעה"ב הוי דבר האבד. ואפ"ה דוקא בריש גלותא דודאי לא הדרה בה מחמת אימה הא לאו הכי חיישינן שמא תחזור בה שלא כדין ולפ"ז משמע כדעת הרא"ש ומרדכי דאפילו נשבעה המינקת לא מהני כיון דבל"ז צ"ל שתחזור שלא כדין והטעם שאף שתוכל לתבעה הא ה"נ יכול לתבוע ליורשים ואפ"ה אמרינן ביבמות דף מ"ב דילמא בושה לבא לפני בית דין וה"נ במניקה והא דלא חששו יותר שמא תנשא המניקת עצמה דלא מצינו שאסורה למינקת בן אחר שלא תנשא צ"ל משום דהוא חששא רחוקה שמא תנשא המניקת ושמא תתעבר וכולי האי לא חיישינן. וק"ל:

שם רב פפא ור"ה בריה דר"י סבור למעבד וכו'. לכאורה לפמ"ש הרא"ש בנתנה בנה למניקה בחיי בעלה מותרת להנשא המ"ל דהך ברייתא מיירי בהכי שנתנה בנה למניקה בחיי בעלה וצ"ל דדייק מלשון לינשא מיד דא"ל לשון מיד אחר מיתת בעלה דע"כ צריכה להמתין ג' חדשים ועל כרחך צריך לפרש לשון מיד שנתנה בנה למניקה והיינו ע"כ שכבר עברו ג" חדשים ממיתת בעלה. וק"ל

תוס' ד"ה והילכתא וכו'. ועוד דאלמנה נמי לא משעבדא וכו'. נראה דטעם הר"ש הזקן דס"ל דאף דודאי כן הוא דכל שנתפייסה להנשא או תובעת כתובתה תו ל"ל מזוני ולא משעבדא מ"מ באמת תקנת חכמים היתה משום זה שכיון שאינה יכולה להנשא בשום אופן אף אם תתבע כתובתה או תאמר איני ניזונת ואיני עושה ממילא לא תתבע כתובתה כדי שתהיה לה מזוני וממילא תניקהו ולפ"ז נלענ"ד לתרץ קושית הב"ש על הר"ש הזקן דמאי מקשה מריש גלותא הא מסתמא עשירים היו וכשהכניסה לו שיעור שיכול לקנות שפחות פטורה ממלאכות ומהנקה ולפמ"ש יש לומר דכיון דטעם חז"ל היה דמשום שאסורה לינשא ממילא לא תתבע כתובתה בשביל שתזון א"כ יש לומר נמי דממילא היכא שהיה לה נדוניא כיון דקי"ל דמזונות בעיקר כתובה תליא ואף שגובה נדונייתה יש לה מזונות. א"כ שפיר תקנת חכמים כן הוא דכיון שתהיה אסורה להנשא מסתמא לא תניח ביד היורשים אלא כתובה ותתבע את נדוניתה ותתחייב בהנקה כיון שכבר גבתה מה שהכניסה לו ה"ל כאלו לא הכניסה ואפשר דקושית הב"ש הוא לפי גירסא שכתבו התוס' לקמן במצאה לו משלו נמי פטורה ממלאכות והנקה א"כ מסתמא היו בעליהן שמתו עשירים וקי"ל כר"י דעולה עמו אפילו לאחר מיתה (מיהו זה אינו מיכרח כ"כ כמו שכתב הב"ש שם). והנלענ"ד דראייתו של ר"ש הזקן הוא מדמקשה ביבמות דף מ"ב ותמתין חדש וכו' וכי מלו ג' חדשים לבדיקה ומשני אשה מחפה על עצמה כדי שיירש בנה בנכסי בעלה קשה ל"ל למימר כדי שירש ת"ל דכיון שתמצא מעוברת יצטרך בעלה לפרוש או לגרשה לכך תחפה עצמה כדי שלא יצטרך להפרישה או לגרשה אבל לסברת הר"ש הזקן א"ש דהוצרך לתירוץ זה משום גרושה דאינה משועבדת להניק וגם באלמנה יש לומר דכיון דבהיתר נישאת דלא חיישינן שמא היא מעוברת ותחזור ותתעבר. תדע דהא לא אמרינן הטעם שצריכה להמתין ג" חדשים משום זה שמא תמצא תוך ג' חדשים שמעוברת מבעל ראשון ותחזור ותתעבר לאחר שתלד ולד הראשון ויבא הולד לידי סכנה אלא דלכתחלה לא חיישינן כולי האי א"כ בהיתר נישאת ואפילו אם תמצא אח"כ מעוברת הא לא משעבדא ולא הוי בכלל מניקה כסברת הר"ש הזקן מיהו הא קשיא לי על שיטת הר"ש הזקן מהא דקאמר לעיל הן הן דברי ב"ש וב"ש הא ס"ל לעיל דאינה מחויבת להניק כדאיתא סוף דף נ"ט ואף שכתבנו לעיל דפלוגתא דב"ש וב"ה לא איירי בענין זמן נשואין אלא לענין הנקת והלד כדמשמע מדברי רשב"ג דאמר אני אכריע וכו'. מ"מ נראה דאף לרשב"ג עיקר פלוגתייהו לענין הנקה הוא אתשיל כדי שנדע זמן הנשואין דאף דנפקא מיניה נמי לענין אם פירש הולד מלהניק ג' ימים. דאחר זמן הנקה תו אינו חוזר א"נ לענין שאינה חוששת לוסתה אבל לא אתשיל ע"כ לענינים אלו דא"כ ליחשוב בעדיות גבי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. ותו קשיא לי דהא בר"פ אלמנה ניזונת מיבעיא להו ניזונת תנן או הניזונת וע"ש בתוס' דלפי המסקנא דוקא באנשי גליל מעשה ידיה ליורשים אבל באנשי יהודה דהברירה ביד היורשים פטורה ממעשה ידיה והנקה בכלל מעשה ידיה הוא ועיין בסימן צ"ה א"כ לשיטת הר"ש הזקן כל דיני מניקה אינם נוהגין ביהודה משום דלא משעבדא ורב אמר הכא דצריכה להמתין כ"ד חודש וס"ל בס"פ נערה הלכה כאנשי יהודה ודוחק גדול לומר דכל דברי רב הכא היינו למקום שנוהגין כאנשי גליל ובתשובה הארכתי מזה ודוק:

שם ודגים קטנים וכו'. יש להבין בזה בפרשת בהעלותך דכתיב זכרנו את הדגה וגו' ואת הקישואין וגו' עיין בפירש"י וביומא דף ע"ה גבי את הקשואין דלא נשתנו לדברים אלו הוא משום דקשין למניקות ונראה דקאי גם זה הטעם על דגה דכתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם דהיינו דגים קטנים כדאיתא שם ביומא. חנם שהזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהם לא נשתנה הטעם לדגים קטנים מפני שקשין למינקת. וק"ל:

מיהו קשה לי דגבי מן משמע שם שנשתנה לכל הטעמים חוץ מחמשה מינין דחשיב קרא ולא חשיב כמה מילי דחשיב הכא דקשין למינקת כגון כשות וחזיז. ונראה דבל"ז צריך להבין וכי משום המינקת לא היו אלו הטעמים אצל כולן והיה ראוי שלא יטעמו המניקות לבד אלו הטעמים ונראה דאמרינן ביומא שם כטעם לשד השמן שנמשל לשדים שהתינוק יונק וטעם בו כל טעמים ממאכל אמו. אף המן טעמו בו כל הטעמים. וכמו שדברים אלו קשים למינקת משום דעכרי חלבא. כן היה במן לכל אדם. והענין שדברים אלו טעמן פוגם בטעם היוצא מן המאכלים הטובים לגוף כמ"ש חז"ל למה נקראו קשואין שקשים לגוף. אלא שהם מועילים ובאים לעכל את הפסולת שבתוך המאכלים. ויש מהם שבאים לפני הסעודה כמו שפירש"י בברכות דף מ"ב שהיו אוכלים דגים לפרפרת שלפני הסעודה ובחדושי תורה כתבתי דזהו דכתיב את הדגה אשר נאכל לשון עתיד שמועיל להמשיך אח"כ המאכלים. אך כל זה לא היה צריך במן שלא היה בו פסולת המאכלים כי אם הטעמים שבהם שנבלע באיברים והיה נחמד למאכל כאשר העיד הכתוב עליו. א"כ לא היה במינין אלו תועלת. וממילא שהם מקלקלים ומעכרים הטעמים וזהו ענין עצמו שקשים למינקת גם כן כי החלב שהתינוק יונק בא מבירורים הטובים שבמאכל האם וא"צ לדברים אלו וממילא שהם מעכרים החלב וקשים לגוף התינוק. וז"ש כיון דהם קשים לתינוקות אצלינו. ממילא בדור המדבר היה קשה לכולם. וזהו בהנהו דמעכרי חלבא. אבל אותן דפסקי חלבא לא היה מפסידן במן אצל כל העולם. ואפשר המניקות באמת לא טעמו אלו.