הפלאה שבערכין צח

המאזנים. לא הי' בטיל שם משקל ע"י זה. הגע בעצמך אם הוא מוזיל ונותן לו שני לטרות במקח ליטרא אחת האם בטיל בזה משקל. אולם הכוונה במאי דאמרינן דבתר דשקלי שדו תרי תלתא. היינו בתר שהיו שוקלים ולקחו כבר מהמאזנים הי' מוסיפין עוד תרי תלתא בלא שום משקל. ונמצא שע"י תרי תלתא שהיו מוסיפין בלא משקל בטיל לי' משקל. וא"כ אפי' לא הי' הני תרי תלתא יותר מכדין מ"מ ה"א דבטיל משקל כיון שנותן אותן התרי תלתא בלא משקל. [והיינו גירומין דקתני התם בב"ב] ואינו ענין כלל להכרעה שנותנין ע"י משקל והיינו שנותנין גם ההכרעה על כף המאזנים. ומכריעין המשקל. ונראה שלזה נתכוין רש"י במ"ש שדי תרי תלתא כדרך המוכרין ר"ל שלא היו נותנין יותר מכפי הדין רק כדרך כל המוכרין דמסתמא אינם נותנין יותר מכפי הדין וגריס אח"כ בטיל לי' משקל ולא גריס תורת משקל דמלשון זה משמע כמ"ש התוס' דהיו שוקלין גם התרי תלתא רק שהוא יותר מתורת משקל היינו מכפי הדין. אבל לרש"י דהני תרי תלתא הוא כדרך המוכרין ע"כ דהני תרי תלתא הוא בלא משקל וכמ"ש ולזה לא גריס רש"י תורת משקל וכמ"ש וזה שכתב רש"י ונמצא שאין נמכרין במשקל. ודברי התוס' אזלי לפום הגירסא דבטיל תורת משקל וכמ"ש וזה שדקדקו התוס' בקושייתם והיכא ס"ד דבטלה תורת משקל דלכאורה הוא מיותר ולמ"ש א"ש ודו"ק

תוס' ד"ה איבעיא להו. מ"ש הער"ע דהרמב"ם לא ס"ל כשיטת התוס' דפסקו האיבעיות לחומרא. ושיטת הרמב"ם לפסוק כאת"ל ע"ש. עי' יד מלאכי בכללי הרמב"ם סי' ט"ז דכל שאינו מפורש האת"ל בגמרא ליכא מאן דפסק כאת"ל ע"ש

ע"ב גמ' עד הארכובה. עי' אליהו רבא פ"א מאהלות משנה ח' ע"ש. ועי' חתם סופר חאה"ע ח"ב סי' ס"ט

גמ' מדאורייתא עד הפרק והא גבי תפילין כו' בתשובת שער אפרים בסי' מ"ח עמד לדקדק מדוע לא הקשה בלא זה קידוש אתפילין ונדחק בזה. ונראה לי דבל"ז היינו מפרשים עד הפרק דקידוש ידים היינו עד האציל שהוא קודא. ועי' מנחות דף ל"ז ע"א תוס' ד"ה קיבורית שהביאו כן בשם יש מפרשים וכן הוא בספר הזהיר ע"ש. וגם קיבורת דתפילין היינו מפרשים דהוא האציל כמ"ש התוס' מנחות שם בשם הי"מ. ועי' ארצות החיים סי' כ"ז במאיר לארץ ס"ק ד'. אבל בתר דהקשה מקידוש אנדרים. והוכרח לשנוייא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. מוכח מזה דעד הפרק דקידוש לא הוי עד האציל וכמ"ש התוס' מנחות שם לדחות מכח זה דברי הי"מ ע"ש. וגם מוכח מזה דקיבורת דתפילין לאו היינו האציל מדקאמר דהא דמיקרי יד עד האציל הוא רק לשון בני אדם ואם נאמר דקיבורת הוא האציל א"כ גם מדאורייתא עד האציל. ולפ"ז שפיר הקשה מקידוש אתפילין ונכון הוא שוב ראיתי בספר ער"ע שכתב כעין זה ע"ש

גמ' רגלים פרט לבעלי קבין. זה לשון הער"ע במס' מנחות דף ל"ז בתוס' ד"ה קיבורת בסופו הביאו הירושלמי ותוספתא ברגלים עד הסובך והיינו איסתוירא והוא עד הפרק הראשון ולפ"ז לא מקשה הגמ' מידי מבעלי קבין דהא ר"י נמי אמר פרק ראשון וצ"ע עכ"ל. ואשתומם על המראה ששגג שגיאה גדולה כזו. דהא בהדיא אמר ר"י לענין ערכין ברגל עד הארכובה וע"ז קאי קושית הש"ס. והאי תוספתא מיירי לענין קידוש ע"ש. וכד ניים ושכב אמר הער"ע להאי מילתא. ואנן איפכא קשיא לן למה לי' לאקשויא מרגלים פרט לבעלי קבין אמאי לא פריך מהאי דקידוש דמייתי לעיל דרגל עד הסובך שהוא פרק ראשון. ומזה משמע לכאורה כפרש"י שהביאו שם התוס' דסובך לאו היינו פרק ראשון וצ"ע

גמ' ודאורייתא פרט לבעלי קבין והא גבי חליצה כו' גם בכאן יש להעיר דהוי לי' להקשות בלא זה בעלי קבין אחליצה. ונראה לי ע"פ מ"ש התוס' ד"ה רגלים שהקשו מאי פריך מערכין אבעלי קבין דילמא התם היינו טעמא שאינו יכול לישען עליו ואפי' קרית רגל עד הארכובה ע"ש מה שתירצו ע"ז. וא"כ בל"ז היינו אומרים כקושית התוס' ולק"מ מבעלי קבין אחליצה אבל אחר שהקשו מערכין אבעלי קבין דמזה מוכח כמו שתירצו התוס' דאיכא שתי דרשות שפיר הקשה מבעלי קבין אחליצה וזה פשוט וברור

רש"י ד"ה עד הפרק מקום חיבור הכף כו' מלשון רש"י משמע דעד הפרק לא קאי רק אידים ולשיטתו אזיל בחולין פרק הזרוע שפי'