הפלאה שבערכין צז

דלפ"ז הדרא הקושיא לדוכתא מדוע זה השמיט הרמב"ם ולא השמיענו האי רבותא דאזלינן בזה בתר רובא

והנה לכאורה למ"ש הט"ז בסי' ר"ח. דבנותן סימן אזלינן בתר רובא א"ל בפשיטות. דגם הכא דאומר משקלי עלי הוא נותן סימן כמה יתן ואזלינן בזה בתר רובא. אולם הא ליתא דהרי הט"ז כתב זאת מטעם דלא מחית נפשי' לספיקא ונותן סימן בדבר ברור. והכא אדרבא אי נתכוין למיעוט לא מחית נפשי' לספיקא וכוונתו לדבר דכולה תקלי והבן

וראיתי בבית מאיר סי' מ"ה. שכתב בטעמא דמילתא הא דלא אזלינן בנדרים בתר רובא הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין ע"ש היטב. וא"כ בנדרי הקדש דקיימ"ל דאין נשאלין אלא מדוחק כמבואר ברמב"ם סוף ה' נדרים ועי' נדרים נ"ט ע"א לפ"ז לא הוי דבר שיש לו מתירין ועי' ש"ך יו"ד סי' שכ"ג ס"ק ז' וא"כ שפיר אזלינן בזה בתר רובא. וזה גופא קמ"ל הכא בשמעתין דאזלינן בזה בתר רובא דנדרי הקדש לא הוי דבר שיש לו מתירין. ואולי מזה הוציא הרמב"ם הא דנדרי הקדש אין נשאלין אלא מדוחק והאחרונים טרחו למצוא מקור לדבריו עי' עליהם. ומשו"ה השמיט הרמב"ם האי דינא הכא בה' ערכין מאחר דהביא בסוף ה' נדרים דנדרי הקדש אין נשאלין אלא מדוחק ממילא ידעינן מזה דלא הוי דבר שיש לו מתירין ואזלינן בתר רובא ודו"ק

ודע דמידי עיוני בזה לא הבינותי דברי הש"ך בסי' ר"ח ס"ק ד' דדבריו סותרים למ"ש בס"ק ג' וחזרתי על כל הצדדים להלום דבריו ולא עלתה בידי ודו"ק

הגה"ה [ועיין בית מאיר על יו"ד שעמד בזה והניח בצ"ע. עד כאן הגה"ה מהרב דלוקניק]

גמ' מ"ד בטיל תורת משקל קמ"ל. יש להבין דהא ע"כ בלשון בני אדם קורין לו משקל אע"ג דשדי תרי תלתא כמובן. וא"כ מאי קמ"ל פשיטא. דהא קיימ"ל בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם. ונראה דקמ"ל לאפוקי ממ"ד בירושלמי דלחומרא לא אזלינן בתר לשון בני אדם עי' ר"ן נדרים מ"ט ע"א ודף נ"ה ע"ב ד"ה תוספתא ע"ש. וא"כ ה"א כיון דמצד הדין אין לזה תורת משקל לא יצא בזה קמ"ל דהולכין בנדרים אחר לשון בני אדם אפי' לקולא. ורב פפא לטעמי' אזיל בנדרים נ"א ע"ב דמוכח שם דס"ל אפי' לקולא אזלינן בתר לשון בני אדם ע"ש היטב. ובזה מובן מאי דס"ד ומאי דקמ"ל ר"פ דאין לו ביאור בפשוטו. ועפ"ז א"ש הא דהשמיט הרמב"ם ולא הביא הך דר"פ עי' כ"מ פ"ב מה' ערכין ה"ה שעמד בזה והניח בצ"ע. ולמ"ש ניחא דהרמב"ם סמך א"ע על הא דהביא שם בה' ערכין ביד עד האציל וברגל עד הארכובה. מטעם שהולכין בנדרים אחר לשון בני אדם. וביד הוא לקולא דמדאורייתא הוא קיבורית עי' לקמן ע"ב. ויעויין בלח"מ פ"ט מה' נדרים ה"ח ודו"ק

תוס' ד"ה מרפיקו כו'. הנה רש"י בזבחים דף י"ח ע"ב פי' ולא למעלה מאציליהן למעלה מנגד מרפקן שקורין קודא ע"ש ודבריו סותרים למה שפי' הכא ובכמה מקומות ועי' ארצות החיים סי' כ"ז במאיר לארץ ס"ק ד' שעמד בזה והניח בקושיא. ולי האיר ד' עיני ומצאתי בחידושי הר"ן על מסכת שבת שנדפס זה לא כביר וכתב שם בדף צ"ב ובמרפקו פרש"י מקום שמחובר הזרוע עם הכתף שקורין איישילא והאמת שהוא נקרא מרפק והיינו קרא דירמי' תחת אצילי ידיו שכן דרך הנמשכין מן הבור שמושכין אותו מן האיישילא. ומיהו מתפשט הוא יותר עד מקום חיבור הזרוע עם הקנה של יד והכל נקרא מרפק ואציל. וכדאמרינן במס' סופרים לא יקרא אדם על הספר ושני אציליו עליו. והיינו מקום חיבור הזרוע עם הקנה של יד שכן דרך בני אדם מטין ועושין כן. והיינו ההיא דאהלות גבי רמ"ח אברים שנים בקנה שנים במרפק ואחד בזרוע. והא דהכא וירמי' הוא מקום חיבור הזרוע עם הכתף עכ"ל. העתקתי לשון הקודש של רבינו הגדול הר"ן שמתוכן יתבאר על נכון שיטת רש"י שהכל נקרא מרפק ואציל מן האיישילא עד הקודא ובכ"מ פי' רש"י לפי הענין ובזה נסתלקו כל קושיות התוס' על רש"י במנחות ל"ז ע"א ע"ש היטב

תוס' ד"ה דבתר וא"ת בכ"מ הי' מכריעין יותר מן המשקל כו' ולולי דברי רבותינו בעלי התוס' הי' נראה בפשוטו. דבאמת אם הי' שוקלים גם התרי תלתא דשדו אף שהוא יותר מכדין מכריעין בהתרי תלתא את כף