הפלאה שבערכין צד

וראיתי בספר רביד הזהב פ' בחוקותי שכתב דהא דממעטינן מהוא אשתו ובניו קאי למ"ד מזונות האשה דאורייתא והביא שם לשון הבעה"ת דלא לאשתו ובניו דלאו דאורייתא. ולאו מתיבת הוא דריש אלא ממילא ממעט דהוא מיבעי' לי' לדרשא אחריתא ע"ש היטב. אמנם דברי התוס' שכתבו דממעטינן לאשתו ובניו מהוא א"ש גם לפי דברי בעה"ת. דדבריהם סובבים הולכים אליבא דרבנן דר"י וסתם רבנן דר"י הוא ר"מ כמ"ש הרשב"ם ב"ב דף קכ"ז פ"ב ולר"מ ע"כ ס"ל לכל הפחות דכסות דאורייתא כמו שהוכיח במישור בדרוש וחדוש להגרע"א מערכה ט"ו א' ט' ע"ש היטב וא"כ לשיטתו שפיר איצטרך הוא למעט אשתו מכסות ונכון הוא ועי' לח"מ פ"א מה' מלוה ה"ח דלדבריו א"ש בפשיטות ע"ש

גמ' ת"ל כערכך כן יקום. צ"ל כערכך יקום והיינו קרא דכתיב בשדה אחוזה וכן ציין רש"י ועי' תוי"ט מ"ש בזה

תוס' ד"ה יכול כו' וא"ת היאך אפשר לומר כן והכתיב שבעת ימים כו' ע"ש במכילתא פ' בא פ"ח שבעה ימים עם יו"ט ראשון. אתה אומר כן או אינו אלא חוץ יו"ט הראשון. [פי' ובין הכל שמנה שהרי יו"ט הראשון נאמר אח"ז בפ"ע] ת"ל עד יום האחד ועשרים [פי' ולא יותר] אי עד יום האחד ועשרים. אוציא יום אחד ועשרים [פי' דעד ולא עד בכלל] ת"ל שבעת ימים מצות תאכלו [כן הוא גירסת הגר"א ועי' ברורי המדות] ע"ש. והנה קושית התוס' הכא אסוגיין דקאמר ולא ראשון בכלל. דע"כ הכוונה בזה דילמא סגי בששה ימים דומיא דקאמר ולא שביעי בכלל. וכן מוכח מקרא דמייתי בתר הכי מראשו ועד רגליו. וע"ז שפיר הקשו דאיך אפשר לומר כן דראשון ושביעי לא הוי בכלל. וא"כ סגי בחמשה ימים הכתיב שבעת ימים ואין קושיתם ענין כלל להא דאמרינן במכילתא וזה פשוט. ובהגהת הרב ר"ב רנשבורג לא דק בזה ע"ש. אולם הא קשה לי דמאי פריך במכילתא אי עד יום אחד ועשרים אוציא יום אחד ועשרים היינו דנימא עד ולא עד בכלל. הא בקרא דאחד ועשרים כתיב בסופו בערב ואיך נאמר בזה עד ולא עד בכלל עי' רש"י ריש ע"ב וצ"ע

ע"ב גמ' רבי אומר אינו צריך כו'. עי' ט"א ר"ה באבני שוהם השייך לדף ל' ע"ש

רש"י ד"ה לכל מראה כו' וברגל בין אצבע לאצבע. עי' מל"מ פ"ו מה' טומאת צרעת ה"א שהשיג על רש"י בזה דלא ממעטינן מרגלו ולא רגלו בכלל אלא דוקא כף הרגל. ובפירוש אמרינן בת"כ את כל בשרו להביא בין אצבעות ידים ורגלים. וכן במתני' פ"ו מנגעים לא תנן אלא כף הרגל ע"ש ודברים ברורים המה

תוס' ד"ה ואב"א עי' מל"מ פי"ב מה' טומאת צרעת ה"ח ע"ש היטיב ונראה דר"נ בן אבטולמס ס"ל כרבי דעד ועד בכלל וא"כ גם רגלו בכלל ועי' רמב"ם פ"א מה' תרומה ה"ז שפסק כרבנן דר"י דהים אוקינוס אינו כא"י ומוכח מזה דפוסק דלא כרבי דכתיב מהמדבר והלבנון וכו' ועד הים האחרון ומזה הוכחה לדברי המל"מ דהרמב"ם פוסק כרבנן ודלא כר"נ בן אבטולמס ודו"ק היטיב

גמ' א"כ ג"ש מאי אהני עי' ט"א ר"ה בחידושיו לדף י' ע"א ע"ש וע"ש בקונטרס אחרון

תוס' ד"ה ופדויו מבן חודש. עי' תשובת פנים מאירות ח"א סי' ג' שהתפלא על דבריהם שנעלם מהם סוגיא ערוכה בבכורות דף מ"ט ע"א דמבואר שם דילפינן מג"ש ולא מבן חודש. וכתב שם ליישב גירסת התוס' דפדויו מבן חדש כמאן דכתיב בי' ומעלה כיון דילפינן בג"ש כמאן דכתיב בגופי' דמי ובכל התורה ילפינן למד מן הלמד ע"ש. ולכאורה דבריו תמוהים דא"כ למה לי' למילף כלל מבכור לילף מלוים [ועי' בפי' הראב"ד והר"ש משאנץ בתו"כ שכתבו דילפינן מלוים עי"ש]. שוב ראיתי שבתוספות חדשים הכא בשמעתין גם הוא עמד בזה על דברי התוס' וביאר הדבר על נכון והפמ"א קיצר בזה ועי' מ"ש משכיל לאיתן בישוב דבריהם על נכון ועי' מג"א סי' של"ט סק"ח ובח"צ סי' קי"ד ע"ש ודו"ק

תוס' ד"ה שנתו הקשה הר"ש בן הר"א כו' היאך נמצא תמידין כשרין לר"ה כו' בחתם סופר חיו"ד סי' שמ"ג הביא בשם הגאון מו"ה זרח איידליץ ליישב קושית התוס' דאי לאו שנתו ה"א כבשים בני שנה אחר שעבר שנה