הפלאה שבערכין צא

כשיגבה הוא החוב דמה שחייבים לו אינו מוחזק ונמצא בידו. אלא כשיש לו משכון עליו כו'. ונ"ל דמלוה בשטר והגיע זמנה בשעת הערכה ואפי' מלוה ע"פ. דהוי בכלל הערכה ואם לא יעלה מה שנמצא בידו אחר הסידור להשלים חיוב הערך ישלימו גם מן המלוה ויעריכו אותו מדר"נ שמוציאין מזה ונותן לזה ולא יגרע כח הקדש מכח הדיוט לענין זה עכ"ל]. ומזה אינו מוכח רק בשכבר הגיע הזמן. אמנם מקושית הגמ' מהניח לו ריבוא עשיר הוא. מוכח שפיר דאם יש לו מלוה עשיר הוא אפי' בלא הגיע זמן הפרעון כמובן וכמ"ש לעיל

הגה"ה עיין במוסגר לעיל בשם המבי"ט ועיין בהג"ה שדחיתי זה הראיה. עד כאן הגה"ה מהרב דלוקניק]

ומה שנראה מדברי הלח"מ שם דלמ"ד ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף לא אמרינן שכירות אינו משתלמת אלא לבסוף וכן כתב שם להדיא בה"ב ויש לעיין בתומים סי' צ"ה ס"ק ד' ובנתיבות שם והדבר צריך תלמודן הא ליתא וכבר השיג עליו בשעה"מ פ"ה מה' אישות ה"כ יעו"ש ובעיקר דברי הרמב"ם בה' נחלות שם שדבריו תמוהין עי' תשובת מהרשד"ם חחו"מ סי' ש"א מ"ש בזה ע"ש שדבריו מוכרחין

גמ' שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. קשיא לי למ"ש הש"ך בחו"מ סי' קכ"ו ס"ק ע"ו בשם הריטב"א דאף דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מ"מ חייב לו הלואה מהשתא. אלא דהוי כלא הגיע זמן הפרעון ע"ש שהאריך בזה. א"כ מאי משני הכא דשכירות משתלמת לבסוף. דמה בכך דאינה משתלמת אלא לבסוף מ"מ חייב לו מהשתא והוי כהלואה שלא הגיע זמן הפרעון ובהלואה כה"ג חשבינן לי' לעשיר וכמ"ש לעיל והיא קושיא חזקה. אך לדברי תשובת המבי"ט נופל זה הקושיא ופשוט]

ונראה דמזה ראי' גדולה למ"ש הקצוה"ח שם החילוק בין למ"ד שישנו לשכירות מתחילה ועד סוף ובין למ"ד דאינו לשכירות אלא לבסוף הוא דלמ"ד אין לשכירות אלא לבסוף מעולם ליכא מלוה. עד שיחזיר הכלי לבסוף. ולאחר חזרת הכלי אז הוי לי' התחלת המלוה. ולמ"ד ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף אמרינן דכי מחזיר לו הכלי נעשה למפרע מלוה אבל קודם שמחזיר לו הכלי לא הוי לי' עלי' שם מלוה כלל ע"ש שהאריך בזה בדברים נכונים וישרים למוצאי דעת ולמ"ש דבריו מוכרחין משמעתין דלדבריו לק"מ כאשר דעת לנבון נקל ודו"ק. ובקונטרס הספיקות להרב אחיו של בעל קצה"ח ראיתי כתב בכלל ז' דפלוגתא דישנו לשכירות מתחילה ועד סוף או אינו אלא לבסוף לא שייכי אלא בשכירות פועל כהאי דקידושין בשכר שאעשה עמך. אבל כירות קרקעות או מטלטלין מיד שיגמר השכירות וקנאה לדבר ההוא. נתחייב בכל השכירות. דשכירות ליומא ממכר הוא ומה לי שקנאו לחלוטין או קנאו לשנה ע"ש וזה דלא כמ"ש הקצה"ח אחיו אחר זה ראיתי באבני מילואים סי' כ"ח ס"ק מ"ו שהקצה"ח הרגיש בזה ודחה דברי אחיו ע"ש

גמ' ותיפוק לי' משום ספינה. יש לי מקום עיון בזה. למה דקיימ"ל בב"מ דף נ"ו ע"ב. דשכירות ליומא ממכר הוא. א"כ לפ"ז כיון דהכא מיירי שהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים א"כ גם הספינה גופא אינו שלו כ"ז השכירות. ואין להקדש אלא מקומו ושעתו. והנה התוס' שם בב"מ ובע"ז דף ט"ו העלו דרק לענין אונאה אמרינן דשכירות ליומא ממכר הוא אבל לא בשאר דוכתי ועי' ש"ך חו"מ סי' שי"ג ס"ק א' ובמג"א סי' רמ"ו סק"ח ע"ש א"כ א"ש ולק"מ. וכן למה שכתב הנ"י שם בב"מ דלכל מידי דתשמיש הוא קנוי להשוכר אבל הגוף אינו קנוי לו להשוכר ע"ש א"ש ג"כ כמובן. [ועי' ב"ש סי' כ"ח ס"ק ט']

אמנם המחנה אפרים בה' שכירות סי' ה' העלה דלא כדעת התוס' דה"ה בשאר דוכתי קיימ"ל דשכירות ליומא ממכר הוא. וגם הגוף קנוי להשוכר לפירות כ"ז השכירות ע"ש. וע"ש בה' פועלים סי' א'. שהעלה שכן הוא דעת הרמב"ם ומהר"ם בתשובה והרא"ש. ועי' בה' שכירות סי' ו' וסי' כ"א ועי' שו"ת שמן רקח ח"ב חחו"מ סי' ע"ז ועי' מחנה אפרים ה' זכיה מהפקר סי' ט' ע"ש היטיב ועי' קצה"ח סי' שי"ג ס"ק א' ע"ש היטיב. ולפ"ז לכאורה הקושיא חזקה כיון דהגוף קנוי להשוכר כ"ז השכירות א"כ מה לי מכר לחלוטין או מכר לשנה אין להקדש אלא מקומו ושעתו והרי כ"ז השכירות ספינתו מכורה. והדבר צריך תלמוד

והנה לכאורה נראה דזה תלי' בפלוגתא דר"י ור"ל בגיטין מ"ח ע"א. דלר"י דס"ל דקנין פירות