הפלאה שבערכין פט

פלא. ומידי עברי בש"מ ראיתי מלתא דתמיהה שכתב מיהו מלשון מרנא זק"ל משמע דפירש עד כדי הכאה או נזיפה וקללה שהנוכח יכה למוכיח על תוכחתו שהוא מוכיחו ע"ש והוא תמוה דהא ילפינן מקרא דשמואל ששאול הכה ליהונתן על תוכחתו וצע"ג

תוס' ד"ה ומאן וא"ת כו' וי"ל שמא כדמשני אגב חביבות דיונתן א"נ לא דריש לי' קרא דויטל כו' עכ"ל דבריהם משולל הבנה מראשן לסופן דמ"ש שמא כדמשני אגב חביבות קשה דמה הועילו בזה הא המקשה דלא ידע מסברא דאגב חביבותא אמאי לא מקשה גם למ"ד קללה גם מ"ש ושמא כמסתפקים בדבר מחוסר הבנה ומ"ש א"נ לא דריש קרא דויטל כו' קשה דא"כ אמאי לא משני תלמודא הכי אהא דפריך למ"ד עד נזיפה ועי' רש"א שעמד בזה והניח בקושיא ומצאתי בשו"ת שער אפרים סי' ס"ה שביאר עומק פשט דברי התוס' על נכון ותורף תמצית דבריו. דקושית התוס' הוא ממאי פריך על ר"י לחוד מהכאה הלא גם על שמואל קשה מהכאה וא"כ מנזיפה לקללה הו"ל להקשות לר"י לחוד ומקללה להכאה הוה ליה להקשות בין אליבא דשמואל בין אליבא דר"י ובהכרח דהמקשה הי' יודע איזה תירוץ אליבא דשמואל וא"כ גם אליבא דר"י אינו קשה. וע"ז תירצו וי"ל שמא כו' א"נ כו' רצונם בזה דעל שמואל הי' לו להמקשה שני טעמים שלא אמר עד הכאה חדא משום חביבותא סתם אבל חביבותא יתירא לא אסיק אדעתי' וא"כ מטעם זה לא קשה לשמואל שאמר עד קללה דשאני יונתן אגב חביבותא מסר נפשיה עד הכאה אבל לר"י לא יספיק זה דאיהו אמר עד נזיפה וס"ל להמקשן דאין סברא שימסור נפשו כ"כ יותר מלפנים משורת הדין היינו מנזיפה עד הכאה

עוד יש טעם אחר לשמואל דס"ל קללה והיינו מ"ש א"נ דלא דריש לי' קרא דויטל ובזה התירוץ יתורץ באמת גם אליבא דר"י שלא אמר עד הכאה אבל לר"י עדיין תשאר הקושיא למה לא אמר עד קללה שבענין אחד המה כתובים. ובשני הטעמים אלו הי' המקשן מסופק אליבא דשמואל לכן לא הקשה לשמואל רק לר"י לבד וז"ש וי"ל שמא כו' א"נ כו' ר"ל דהמקשה היה מסופק בטעמא של שמואל דס"ל קללה א"נ מטעם אגב חביבות דיונתן א"כ לא קשה על ר"י רק מן הכאה דמן הכאה לנזיפה לא ימסור נפשו אגב חביבות אבל מן קללה לק"מ דמן נזיפה לקללה דהוי חד דרגא שפיר ימסור נפשו אגב חביבות. ולפי טעם שני קשה לר"י מן קללה ולא מן הכאה וכמ"ש ולכן הקשה על ר"י ממ"נ חד מינייהו תיקשה אבל לשמואל תיתא מהי תיתא לק"מ אליבי'. ומשני דגבי יונתן חביבותא יתירה דהוי בו שפיר מסר נפשי' גם מן נזיפה להכאה ועפ"ז יתורץ הא דנקט המקשן בדבריו תחילה הכאה ואח"כ קללה ובקרא איפכא כתיב ולמ"ש א"ש היטב והדברים נכונים מאוד: סליק פירקא תליתאי בעזרתו ית"ש ויתעלה: פרק ד

במתני' רבי אומר כו' הרמב"ם פ"ג מה' ערכין פסק כרבי. וכבר תמה הראב"ד עליו. ועי' כ"מ שם ובתוי"ט מ"ש בזה. ובספר ער"ע כתב דלהרמב"ם הי' קשה קושית התוס' בסוף ד"ה השיג. ומכח זה נראה לו לפרש דהך ומפני מה כו' הוא חוזר לדברי חכמים. דאם זה עלי הוי כמפרש. ומודים רבנן לרבי. ואין בזה מחלוקת וזה כיון בפי' המשנה דאמר אין מחלוקת. וכוונתו לפרש סיפא. ורבי פליג אסתם ערכין דהולך בתר חיובא דגברא. והרמב"ם פסק כחכמים. ועיין שהוא קרוב לאמת והדבר ברור עכ"ל. ואני אומר כמה רחקו דברים הללו ממרכז האמת. דקרא כתיב כאשר תשיג יד הנודר. בנודר תליא רחמנא. ואיך נימא דרבי אזיל בתר חיובא דגברא בסתם ערכין אתמהה. ואנו אין לנו אלא דברי התוי"ט ע"ש

תוס' ד"ה השג יד תימא אמאי לא ערבינהו כו' עי' תפארת ישראל מ"ש בזה

ע"ב גמ' הוא למעוטי מאי. קשה לי הא איצטרך הוא למעט דדוקא מצורע עשיר שהביא קרבן עני לא יצא. אבל מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני יצא כדאמרינן בכריתות דף כ"ח ע"א ע"ש. וא"כ מאי פריך הכא הוא למעוטי מאי. וכן לקמן אלא הוא למה הא איצטרך להאי דרשא. ועי' רש"י שכתב דלרבנן לא איצטרך למעוטי דהואיל דבערכין אזלינן בתר נודר כו' אבל לרבי איצטרך להכי וכן כתבו התוס' ביתר ביאור לעיל ע"א ד"ה השג יד ע"ש. ומשמע מדבריהם דאי הוי איצטרך לרבנן לשום דרשא אחריתא לא הוי דרשי למעט עני שהעריך עשיר. וקשה דהרי איצטרך הוא להאי דרשא דכריתות וצ"ע: