הפלאה שבערכין פח

המהרש"א בח"א הא דנקט מזבח כפרה ולא נקט אינו אלא כפרה להורות דאינו מכפר רק על שוגג כמזבח ע"ש הרי דגם נגעים לא מכפרי רק אשוגג. ובדברי המהרש"א בזבחים מוכרחים מקרא דש"ד דיואב כמ"ש המהרש"א וכן מלה"ר דלא שייך אלא במזיד ואין לומר דס"ל להמהרש"א דהא דנגעין באין עליו במזיד לאו לכפרה המה באין ורק אשוגג מכפרין דז"א דאטו על מגן שלחם הקב"ה על העובר במזיד וכמ"ש הצל"ח והב"א שם בברכות. וע"ש בב"א במה שהשיג על הרש"א ולא העיר במ"ש

והנה ממאי דפרכינן מעגלה ערופה משמע דבגדי כהונה מכפרין גם אמזיד ע"ש במהרש"א בזבחים. והנראה כיון דהא דבגדי כהונה מכפרין ילפינהו מדסמכינהו לקרבנות וא"כ דון מינה דמה קרבנות אין מכפרין על ג"ע וע"ז רק אשוגג ה"ה דב"כ אין מכפרין רק אשוגג. רק בש"ד דמצינו כפרה גם אמזיד בעגלה ערופה דהוי דומה לקרבן כמ"ש המהרש"א שם בזבחים וכן בלה"ר דקטורת שהוא בא למקדש כקרבן מכפר גם אמזיד. משו"ה מכפרין גם ב"כ גם אמזיד דידהו ודלא כמ"ש הרש"א בזבחים שם. אבל בג"ע וע"ז דלא מצינו להם בקרבנות ולא הדומה להן כפרה במזיד גם ב"כ לא מכפרי רק אשוגג: תתורץ קושית האגודת אזוב בדרוש השני ועפ"ז על דברי התוס' זבחים שם בד"ה מכפרין דמבואר מדבריהם דבעריות וע"ז ב"כ מכפרין על החוטא בעצמו. דדוקא גבי ש"ד הוא דגלי קרא דאינו מכפר על ההורג בעצמו כדכתיב ולארץ לא יכופר ע"ש היטב. והוא תמוה דא"כ אכתי תיקשה ממכנסים דמכפרים על ג"ע ור"י אמר דנגעין באין עליו כקושית רש"י ותי' רש"י אינו עולה לפי' התוס' ע"ש שהאריך בישוב דברי התוס' באריכות. ולמ"ש א"ש דמג"ע לק"מ וכמש"כ המהרש"א ורק מש"ד קשה דמכפר גם על מזיד וכמ"ש וע"ז תירצו התוס' שפיר ודו"ק ועי' בשאילת שלום להגאון רי"ף אות צ"ד מ"ש בזה ולא עיינתי בדבריו כעת

תוס' ד"ה הא כו' ולא נהירא שהרי במס' שבועות אומר דעל כל עבירות אחרים נענשים אם יש בידן למחות עכ"ל עי' זבחים פ"ח ע"ב תוס' ד"ה מכפרים שכתב דמלשון הרע מסתמא אין צבור נענשין על לה"ר של זה. כיון דשמא לא יבא לידי תקלה ע"ש היטב

ע"ב גמ' ת"ל תוכיח מ"מ. בלח"מ פ"ו מה' דעות ה"ז הקשה אהא דאמרינן בב"מ דף ל"א ואימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זימנא. א"ל הוכח אפי' מאה פעמים משמע תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מנין ת"ל תוכיח מ"מ. והכא ילפינן מתוכיח שיחזור ויוכיחו ע"ש שהניח בקושיא. וכבר קדמו בש"מ בב"מ שם ע"ש מה שתירץ. ומה שתמה הלח"מ אמאי השמיט הרמב"ם ולא הזכיר אפי' תלמיד לרב ע"ש. יראה לי דהרמב"ם הביא הך דינא במקומו בה' תלמוד תורה פ"ה ה"ט ראה רבו עובר על דברי תורה אומר לו לימדתני רבינו כך וכך ע"ש הרי דתלמיד מחויב להוכיח לרבו ועי' ש"מ שכתב על הא דאמרינן אפי' תלמיד לרבו והוא שמוכיחו בלשון למדתני רבינו והיינו כמ"ש וזה ברור לענ"ד באין ספק

גמ' אמר ר"ט תמה אני כו' שמקבל תוכחה אם אמר לו כו' אמר ראב"ע תמיהני כו' שיודע להוכיח. עי' רי"ף דפוס זיטאמיר פ"ב דשבת בהגהת הגאון חו"י שם שהגיה אם אמר לו טול קיסם כו' בדברי ראב"ע שאין לו מקום בדברי ר"ט ע"ש שכתב שכן משמע ברש"י שכתב הילכך אין יכולין להוכיח ע"ש. והגירסא בע"י הוא שר"ט אמר תמה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח אם אמר טול כו' וראב"ע תמה אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה ור"ע תמה אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח ע"ש. ועי' מ"ש בזה ענין נכבד באהבת ציון דרוש ו' ע"ש

גמ' עד היכן תוכחה כו' עד הכאה בהגהות מיימוני בפ"ו מה' דעות ה"ז כתב אמנם אם ודאי שלא יקבלו אז נראה דפטור ע"ש ועי' נימוקי יוסף ביבמות דף ס"ה גבי כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאין נשמע ע"ש מ"ש בזה. ובשל"ה בריש ספרו השיג על הגה"מ מסוגיין דקיי"ל עד הכאה הרי ס"ל אף שכבר בא לנזיפה וגם לקללה ואז יודע בודאי שלא יקבל עכ"ז אינו פטור מעשה דהוכיח תוכיח ע"ש וכבר קדמו הרמ"ך הובא בש"מ ב"מ דף ל"א ע"א ע"ש

ומצאתי בספר חסידים סי' תי"ג שכתב מי שיודע שלא יקבלו דבריו אין להוכיח ואשר אמרו עד נזיפה מדבר כשהבן מוכיח את האב או האם כו' לפי שלבו גס בו ואוהבו רק בדברים קשים אינו יכול לסבול כו' אבל אם הי' איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו כו' אין להוכיחו ע"ש והוא