הפלאה שבערכין פה

דרבא ועי' הכא בפי' המשנה להרמב"ם וצ"ע

ברש"י ד"ה המית כו' דמי ניזק כו' ע"ש. עי' תוי"ט פ"ה משנה ב' ד"ה שאין ע"ש

במתני' הכל לפי המבייש והמתבייש. עי' תוי"ט שכתב דלא קאי רק אבושת. וצ"ע אמאי מפרש דין הבושת ולא דין הפגם עכ"ל. ובתפארת ישראל כתב דאתרווייהו קאי דבושת אדם נקלה שבייש בשתו מרובה ביותר. והמתבייש לפי חשיבותו בושתו וכמו כן בפגם בנבעלה למוכה שחין או לשפל אנשים נפגמה ביותר. ואם היא יפת תואר לא נפגם דמיה כ"כ. והרי רבו רוצה לעשות נחת רוח לעבדו וא"כ איך ישוה בעיני העבד אם נפגמה ביותר אי לא עכ"ל. ובש"מ בכתובות כתב בשם רבינו יונה פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת. כלומר אין שמין לפי הפוגם והנפגם. א"כ אשתכח דהוי בושת בכלל. אלא שמין שפחה כזו אם היא נמכרת כו' ולפי זה השיעור בלבד יתן לה עכ"ל

בתוס' ד"ה יאמרו יש תימא קצת כו'. עי' צ"ק ודבריו תמוהים הא משכחת בן מלך שמת. שפיתה או אנס בת מלך דהשתא ע"ש. ומצאתי בש"מ בכתובות שתירץ קושיתם שר"ז חייש לדברי העולם שיאמרו משפט מעוקל הוא זה וכדקאמר יאמרו כו' וכיון שכן להכי נקט בת מלכים שהוא הדבר הנראה ותמהין העולם עליו. אבל היוחסין אינו נראה כ"כ ואין העולם מתמיהין כ"כ בדבר זה. ואהדר לי' אביי דאין לחוש לדברי העולם דכך גזרה התורה עכ"ל. וזה נכון אפס דאכתי אינו מספיק מדוע לא נקיט במתני' בת מלכים

ונראה ע"פ מ"ש הרמב"ן בנימוקיו על חומש פ' משפטים גבי מפתה שישקול על ידו כסף כמוהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנשואות להם. ודבריו יתבארו ע"פ מ"ש בפ' תצא גבי מוציא שם רע. וטעם וענשו אותו מאה כסף כי המנהג לכתוב לבתולות מוהר חמשים כסף וזה שרצה להוציאה בלא כלום ולכן ענשו הכתוב במאה כסף. כי התורה מעניש בכפל כענין שנים ישלם. ולפ"ז במפתה דכתובתה מנה והפסידה רק מאה זוז ענשו הכתוב בכפל חמשים כסף שהוא ר' זוז

וראיתי בתפארת ישראל שתמה ע"ז כיון דכתובתה שלה א"כ הו"ל ליתן לה הקנס. ואת"ל דעכ"פ חייבתו תורה קנס כפל ממה שרצה להרויח. א"כ מאי קאמר תנא. נמצא האומר בפיו חמור מעושה מעשה. דילמא כמו שהמוציא שם רע ישלם כפל ממה שרצה להפסידה. שהרי רצה להוציאה בלי כלום. כמו כן במאנס ובמפתה שהפסידה מה שכתובת בתולה יתירה על כתובת בעולה דהיינו כ"ה סלעים ישלם כפל דהיינו נ' סלעים והניח בצ"ע ע"ש. ולא ראה דברי הרמב"ן בפ' משפטים שכתב במפתה. והטעם כי פסלה בעיני הבחורים ויצטרך אביה להרבות מוהר. והם לא יתנו לה מוהר וראוי שיפרענו המפתה ע"ש. ולפ"ז א"ש דבאונס ומפתה לא ירויח אביה כלום. שהרי צריך להשיאה ולהרבות לה מוהר ומתן. אבל במוציא שם רע. שכבר היא נשואה לו א"כ מה שהוא נותן לאביה כפל. ירויח אביה שאינו צריך לתת לה עוד מוהר ומתן. נמצא האומר בפיו חמור מעושה מעשה וכאשר דעת לנבון נקל הדרן לדידן דע"פ הרמב"ן א"ש היטיב הא דנקט הכא במתני' וכן לקמן גבי מוציא שם רע גדולה שבכהונה לאשמעינן אע"ג שהנהגו ב"ד של כהנים לגבות לבתולה ד' מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים כדאמרינן בכתובות פ"ק דף י"ב א' וא"כ ה"א דהכפל יהי' לפי מה שנהגו קמ"ל דאינו נותן רק לפי ערך הקצוב והרי זה נכון

דף ט"ו ע"א תוס' ד"ה אילו באו עלי' שנים וכו' ולפירוש ר"י ק"ק דהוה מצי למימר באו עליה שנים שלא כדרכה עכ"ל. יש לתרץ קושית התוס' על פי' ר"י דלהכי נקט שהשני כדרכה דהכוונה בזה לתרץ גם לענין פגם דהשני שפגמה יותר ויצטרך לשלם יותר ולענין פגם נהפוך הוא מבושת ודו"ק. ואפי' לצבא הראשונים דאין חילוק לענין פגם בין בת מלכים לבת הדיוט דזה נכלל בדמי בושתה אבל בזה דאילו באו כו' הוי ההבדל לענין פגם שומא בפ"ע ודו"ק כי קצרתי

רש"י ד"ה תחת אשר ענה רישא דקרא כו'. זה לשון הש"מ בכתובות וא"ת מאי מייתי מהכא. והא קרא הכי כתיב ולו תהי' לאשה תחת אשר ענה. וי"ל דמ"מ ולא תהי' לאשה אחמשים כסף קאי והוי לי' הא דכתיב תחת אשר