הפלאה שבערכין פד

דשני כתובין אתא למעט דלא נילף מבנין אב כמ"ש אלא דהתוס' הקשו דאמאי לא נימא דג"ש אתא לאפוקי ממעוטא דשני כתובין כיון דג"ש כמאן דכתיב בהדיא דמי ונימא ע"כ דמעוטא דשני כתובין אתיא לדרשא אחריתא. ומנ"ל דלית לי' לרבנן האי ג"ש מכח מעוטא דשני כתובין. לזה כתבו כיון דאיכא למילף השני כתובין חד מחברי' בג"ש ע"כ דלא קיבלו מרבם הך ג"ש דאי אית בזה ג"ש תיקשה למה לי' למכתב הנך שני כתובים נילף בג"ש חד מחברי'. אבל באמת היכא דלא מצינן למילף השני כתובים חד מחברי' בג"ש לא ממעטינן מש"כ דלא נילף בג"ש וכמ"ש לעיל

והנה לר"א לא קשה להו כלל דאליבי' פשיטא להו לבעלי איבעיא. דאית לי' מעוטא דשני כתובין. ואית לי' ג"כ הג"ש וחישב. ומוקי לי' הג"ש לענין דנותן דמים הקצובים ומיעוטא דשני כתובין אתא לחומש אבל לרבנן מיבעיא להו שפיר מי אית להו ג"ש וחישב לענין חומש בשדה מקנה ומיעוטא דשני כתובין דלא ניליף אפי' בג"ש אתיא לכרם רבעי דאינו נותן חומש כמו דס"ל לב"ש בקידושין שם. ויהי' מוכרח לפ"ז דלית להו ג"ש דקודש קודש לגבי כרם רבעי ולא קיבלו מרבם ג"ש דקודש קודש. או דילמא לית להו ג"ש וחישב הכא לענין חומש גבי שדה מקנה דהשני כתובים אתו למעוטא הכא דלא נילף אפי' בג"ש. ולפ"ז מצינן למימר שפיר דילפינן ג"ש דקודש קודש לגבי כרם רבעי. אע"ג דאיכא שני כתובין כיון דאיכא לאוקמי מעוטא דשני כתובין אמילתא אחריתא שפיר ילפינן הג"ש. וע"ז אמר רבא מסתברא ר"ל דהסברא נותנת דמעוטא דשני כתובין אתא לשדה מקנה דמסתבר יותר לאוקמי מעוטא דשני כתובין אשדה מקנה דכתיב בהאי ענינא מלאוקמי אכרם רבעי דלא כתיב כלל בהאי ענינא. ועוד מאחר דחזינן דאיכא טובא בהאי פרשה דכתיב בהו חומש רק בשדה מקנה לחוד לא כתיב חומש. מסתברא דבשדה מקנה באמת ליכא חומש דממעטינן משני כתובין דאי נימא דלא אתי למעוטי רק כרם רבעי מחומש אבל בשדה מקנה איכא חומש. תיקשה אמאי שייר דוקא שדה מקנה ולא כתיב בי' חומש וסמיך אג"ש טפי מאינך דכתיב בהאי פרשה. דליכא למימר כיון דכבר איכא ג' כתובים למעט כרם רבעי מחומש תו לא איצטרך למיכתב גבי שדה מקנה חומש. הא ליתא דא"כ לא הוי לי' לרחמנא למכתב חומש רק בג' כתובים דלכ"ע אין למדין והרי הכא טובא איכא דכתיב בהו חומש ומדוע כתב בהו חומש ולא סמכינן אג"ש. אלא ודאי דבזה אתא להורות לנו דמעוטא דהני כתובין לשדה מקנה אתיא וזה שהאריך רבא וסיים הוי לי' טובא ודו"ק היטב והן הן כונת רש"י במ"ש בפ' בחוקותי כתיב. וחומש דבהמה טמאה וטהורה ומע"ש נמי התם כתיב דלכאורה האריך רש"י בדברים ללא צורך. ולמ"ש א"ש דר"ל דכיון דכולהו בחדא פרשה כתיבי וטובא איכא בחדא פ' ע"כ אתיא למעוטא במאי דקאי שם וכמ"ש. וא"כ לפ"ז שפיר ילפינן כרם רבעי בג"ש דקודש קודש. אע"ג דאיכא שני כתובים מוקמינן למעוטא דשני כתובין לשדה מקנה ודו"ק

מסתעף לנו מזה כלל מחודש. דאע"ג דאיכא מעוטא דשני כתובין דלא נילף אפי' בג"ש מ"מ היכא דמצינן לאוקמי הך מעוטא דש"כ לג"ש אחריתא. ילפינן בג"ש שניה כל מה דמצינן למילף ולא אמרינן דהשני כתובין אתו למעוטא כל הג"ש דאיכא בהאי ענינא. ושמחתי כמוצא שלל רב דמצאתי בספר הנחמד טהרת הקדש בזבחים שכתב בפשיטות מצד הסברא דבמקום שיש לנו איזה דבר למעט מכח יתור דש"כ הבאים כאחד. ואיכא למילף על מקום אחר בג"ש שפיר ילפינן ולא ממעטינן מכח יתור דש"כ משום דאותה שאנו יכולים ללמדה בג"ש הוה כאילו נכתב בגופי' בפירוש ע"ש היטב וא"כ כ"ש הכא דהוי ג"ש בהאי ענינא וכמ"ש ודו"ק

גמ' תניא כוותי' דרבא ולא מטעמי' כו' במכסת הערכך כו' יראה לי דרבא לשיטתו אזיל לעיל ד' ד' ע"א דמקשה שם לאביי אלא מעתה גבי איל האשם דכתיב ואת אשמו כו' בערכך כתיב ה"נ דכל דאיתא בערכין איתא באיל האשם כו' וע"ש ברש"י דרבא ס"ל דהכי לא דרשינן. א"כ לשיטתו לא דרשינן גם הכא מהא דכתיב במכסת הערכך דהקישו הכתוב לערכין. דלרבא לשיטתו אורחי' דקרא למכתב ערכך. ולא קאי כלל אערכין אבל הך ברייתא ס"ל כאביי שם דדרשינן בכה"ג ע"ש היטב. ועפ"ז יתיישב הא דהביא הרמב"ם בפי' המשנה בריש מכילתין ילפותא דאביי ולא חש לקושית רבא. ועי' מ"ש לעיל בזה בס"ד. ועי' רע"ב שהביא הכא ילפותא דברייתא. אע"ג דלעיל הביא ילפותא