הפלאה שבערכין פ

פרשת השירה עיין שם. וסליק פירקא תנינא בעזרתו ית"ש ויתעלה

פרק ג'

מתני' את הנאה שבישראל כו' הרמב"ם פ"א מה' ערכין ה"ח נקט סתמא אחד היפה ואחד הכעור ע"ש. ונראה הא דלא נקט במתני' סתמא משום דרצונו לאשמועינן האי דינא דר"י אמר רב. דאסור לומר כמה נאה עכו"ם זה כדמסקינן בגמ'. אבל הרמב"ם דכבר השמיענו האי דינא בה' עכו"ם. עדיפא לי' למינקט סתמא דלא נטעי לומר דאתיא דלא כר"מ והוא פסק כר"מ בפי"ו מה' ערכין וזה פשוט

תוס' ד"ה יש כו' ובשדה מקנה אם הקדיש וגאלה אחר וכו' ע"ש. הרמב"ם פ"ד מה' ערכין הכ"ו דעתו שם להדיא דאפי' לא גאלה אחר אינה יוצאה לכהנים שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. אמנם התוס' הכא לשיטתיהו אזלי לקמן כ"ו ע"ב ד"ה שדה דמבואר שם דדעתם נוטה דוקא בגאלו אחר ע"ש ועי' מל"מ שם בה' ערכין מ"ש בזה ע"ש (ומדברי התוס' גיטין דף מ' ע"ב ד"ה הקדש מבואר למעיין היטב דס"ל דשדה מקנה יוצא בלא פדיון שכתבו אבל בקדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש כיון דיש לה פדיון וראויה לפקוע כדאשכחן בשדה מקנה כשהקדיש לוקח דחוזרת לבעלים ביובל ע"ש היטב. ואני מצאתי בעז"ה בירושלמי קידושין ריש פ' האומר דמבואר להדיא דשדה מקנה יוצא בלא פדיון. דאמרינן התם אשכחן הקדש יוצא בלא פדיון כו'. אמר ר' יוסי בר' בון תפתר דברי הכל בשדה מקנה ע"ש ועי' בנדרים דף כ"ט ע"א בר"ן שם שהביא הך ירושלמי ע"ש ועי' סוכה דף מ"א ע"ב תוס' ד"ה הילך]

דף י"ד גמרא אלמא קסבר ר"ה מקדיש בעין יפה מקדיש כו'. לכאורה הא ר"ע ס"ל להדיא ב"ב דף ע"ב ע"א דמקדיש בעין יפה מקדיש. ומאי פריך לר"ה. לימא אנא כר"ע ס"ל. ונראה דס"ל לר"נ דזה לא תלי' כלל במקדיש בעין יפה. דאפי' למ"ד בעין יפה מקדיש. מ"מ אינו צריך לפדות האילנות לבד וקרקע לבד. דמה"ת נימא דכוונתו לפדות שניהם דילמא לא נתכוין בהקדישו שדה מליאה אילנות רק לפדות האילנות אגב קרקע כמו שהקדיש האילנות אגב הקרקע. ואין זה בגדר מקדיש בעין יפה כלל דהוא דבר רחוק וזר לומר שנתכוין לשניהם לפדותם כ"א לבד וזה פשוט

גמ' איתביה כו' ואחד המקדיש בפרדיסות סבסטי כו' א"ל ראוי' לפרדיסות קאמינא ע"ש. נראה דהכי לא מצי לשנויי דפודה וחוזר ופודה כדלקמן. דמשמע לי' דכיון דהכא אתא לאשמעינן בשדה אחוזה להקל דאע"ג דפרדיסות סבסטי מעולים הם מאד. מ"מ אינו נותן רק חמשים כסף. ואי נימא דפודה וחוזר ופודה. מאי קולא איכא הכא. הא עילוי הכרמים כבר פדה בשוויהם. וא"כ לא נשאר רק הקרקע. ואי משום דהקרקע חשיב טפי מחולת המחוז מפני שאינו מדרס הרגלים א"כ הוי לי' למינקט סתם קרקע. ומשו"ה משני ראוי' לפרדיסות קאמינא היינו דאשמעינן דאף דהקרקע מעולה מאד ראוי' לפרדיסות מ"מ אינו נותן רק שיעור הקצוב וזה ברור. שוב ראיתי בילקוט פ' בחוקותי רמז תרע"ז ששם הגירסא דמתחילה הקשה לו ר"נ מהא דבית זרע כו' ומשני לי' פודה וחוזר ופודה ואח"כ פריך ממתני' ומשני ראויה קאמינא וזה מורה כמ"ש כמובן

תוס' ד"ה פחות מכאן כו' והם מד' אמות עד ט"ז כו' בצ"ק הגיה והם מח' אמות עד ט"ז ע"ש והוא מוכרח ממ"ש אח"כ כשאין בין זה לזה אלא ח' אמות ע"ש. והא דלא הקשו התוס' עדיפא מיניה מהא דמסיק רבא שם ב"ב דף פ"ג דהלכתא מד' אמות עד ט"ז נראה משום דהכא אליבא דרב נחמן איירינן דאיהו פריך לי' לר"ה. ור"נ ס"ל שם בב"ב מח' אמות עד ט"ז ע"ש. ויעויין תוס' ב"ב דף ל"ו ע"ב ד"ה מטע דגם שם נקטו בדבריהם מח' אמות עד ט"ז. והיינו משום דגם שם דבריהם סובבים הולכים אליבא דאביי. ואיהו ס"ל שם כר"נ מח' אמות עד ט"ז ע"ש. ועי' ב"ב דף ע"ב ע"א בפרשב"ם דנקט באמת מד' אמות והיינו אליבא דהלכתא

בא"ד ותימא כו' וצ"ל דהני ט"ז אמות דגבי מכירה מיירי בעיגולא כו' נראה מדבריהם דלא פסיקא להו דמיירי בעיגולא ועי' תומים סי' קמ"א ס"ק י"ב שהביא דעת הרמב"ן במלחמות