הפלאה שבערכין עד

דר"מ בודאי הלכה כרבים ע"ש. ומצאתי בבאר אברהם בחידושיו לר"ה דף ל' ע"ב שכתב דאישתמיטתי' הסוגיא בתענית כ"ז ע"א דמבואר דכמה תנאי ס"ל דשיר מעכב את הקרבן. וא"כ לא הוי ר"מ יחידאה ועוד דגם אמוראי סברי התם הכי וכן איתא בירושלמי שם ובפ"ד דפסחים. וא"כ ודאי קיימ"ל הכי ע"ש ונכון הוא. וראיתי אני להגאון מוהר"ם בן חביב בספרו יום תרועה בר"ה שם שהוכיח דהילכתא דשיר אינו מעכב הקרבן מהא דתנן רפ"ב דתמורה דקרבנות צבור חייבין באחריות נסכיהם. משקרב הזבח. ופרש"י שאם קרב הזבח בזמנו ולא קרבו נסכים עמו חייב להקריבם אפי' מכאן עד י' ימים. ואמרינן פ"ב דערכין איבעיא להו נסכים הבאים בפ"ע טעונין שירה כו'. ופרש"י כגון שהביאו היום קרבן צבור ולא הביאו נסכים עמו והביאום למחר. ובעיא זו לא איפשטא. ופסקה הרמב"ם לקולא פ"ג מה' כלי המקדש. דנסכים הבאין בפ"ע אין טעונין שירה. אלמא מוכח מזה דהילכתא דשיר אינו מעכב את הקרבן עכ"ל. הבין הא דאמרינן דשיר מעכב את הקרבן היינו הזבח כאשר יראה הרואה. ואנכי הבין לא אוכל ונפלאתי על כבודו הרמה. הא מבואר להדיא בתוס' ד"ה השיר דשיר מעכב את הקרבן היינו ניסוך. שאם אין שירה אין ניסוך. אבל הזבח אינו מעכב כלל. ובנסכים הבאים בפ"ע לא שייך כלל דמעכב כיון דאינו טעון שירה כל עיקר וזה ברור

הגה"ה לענ"ד דגם הגאון בעל יום תרועה יודע דשיר מעכב הקרבן קאי על הנסכים אך הוכחתו מהא דפסק הרמב"ם האיבעיא לקולא מוכח דשיר אינו לכתחלה ע"כ מקיל בספיקו דאל"כ הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא ובאמת אפי' אם רק לכתחילה מכ"מ צ"ע דברי הרמב"ם ודו"ק וקצרתי ע"כ הגה"ה מהרב דלוקניק]

ובספר ער"ע. הוכיח מהא דפסק הרמב"ם בפ"ב מה' מעשה הקרבנות הי"ב דמביא אדם קרבנו היום. ונסכיו לאחר י' ימים אחד יחיד ואחד צבור. מבואר מזה דס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן מביא אדם נסכיו מכאן עד י' ימים מיירי אפי' בקרבנות ציבור ודלא כמ"ש התוס' ר"ה ל' ע"ב בסוף ד"ה ונתקלקלו ע"ש וכן בפ"ה מה' מעשה הקרבנות ה"ה דמקדשין נסכים בלילה. אלמא דאין שיר מעכב הקרבן דהא הרמב"ם פסק דנסכים הבאים בפ"ע אין טעונין שירה. וכן בלילה אין אומרים שירה. ולא ידעתי היאך נעלם ממנו מ"ש התוס' ר"ה שם מתחלה דהך בעיא אי נסכים הבאים בפ"ע טעון שירה קאי גם אליבא דר"מ. דהא דאמר ר"מ השיר מעכב את הקרבן היינו בנסכים הבאים עם הזבח שקרבו בשעת שחיטת הזבח דאין קרבין אלא ביום כדאמרינן בתמורה י"ד ואותן טעונין שירה ע"ש היטב. ולכאורה לשיטת הרמב"ם דגם בקרבנות צבור מביאין לכתחלה נסכים לאחר י' ימים תשאר קושית התוס' בר"ה שם

ועיין ברמב"ם פ"ג מה' קה"ח דנקט באמת שם קלקל מוספין ויש להאריך בזה לולא יראתי פן ימשכני הענין ודו"ק ועיין

גמ' אף שירה ביום. חפשתי ולא מצאתי שהזכיר הרמב"ם הך דינא דשירה ביום דוקא. וכבר עלה בדעתי דכיון דהרמב"ם פוסק בפ"ב מה' מעשה הקרבנות ה"ה דנסכים הבאין עם הזבח אין קרבין אלא ביום דמקיש נסכים לשלמים מה שלמים ביום אף נסכים ביום עי' תמורה י"ד ע"א. א"כ ממ"נ אם בנסכים הבאים עם הזבח ממילא הוי ביום דהרי השיר היו אומרים בעת ניסוך. ואי בנסכים הבאים בפ"ע הא פסק הרמב"ם בפ"ג מה' כלי המקדש דאינו טעון שירה כלל

אמנם לכאורה לפ"ז תקשה לרבנן למה להו כלל ילפותא דכפרה לענין יום הא ממילא ידעינן וכמ"ש והער"ע רמז לקושי' זו והניח בצע"ג אולם לכאורה לק"מ דמצינו שירה בלא נסכים כדאמר ר"ל לקמן ע"ב אומר שירה שלא על הקרבן. וא"כ הדרא הקושי' לדוכתא דהי' לו להרמב"ם להשמיענו הך דינא דשיר שאומרים שלא על הקרבן הוא דוקא ביום. אפס דבאמת השמיט הרמב"ם ולא הביא כלל הא דר"ל דאומרים שירה שלא על הקרבן ולא ידעתי למה ועי' מ"ש לקמן. ועי' מ"ש ליישב לעיל קושית הגאון מוהר"י פיק דשיר גופא כפרה איקרי יש ליישב קושית הער"ע הנ"ל בפשיטות ודו"ק היטב

הגה"ה [כונתו דלא מיתר כיון דלאו היקשא הוא והגמ' דקאמר דמה כפרה וכו' קאי אם נסכים בפני עצמם טעון שירה דו"ק. ע"כ הגה"ה מהרב דלוקניק]

גמ' ושרת בשם ד' כו' כתב התוי"ט פשטי' דקרא בכהן מדבר כדמוכחי קראי